הבמאי שמוליק מעוז יצר סרט אלגורי שמראה כיבוש לבן עם אדריכלים המתפרנסים ממיזמי ענק בערי אירופה העשירות, עם חיילים בהירים שיושבים בשעמום באמצע שום-מקום במחסומים שלא נראים כמו מחסומים. חמש הערות קצרות על “פוקסטרוט”, כסף והצבא המוסרי בעולם
שיח ישראלי פוליטי “טהור” על השטחים, הנקי מזכויות אדם, מתנער מאחריותה של ישראל בתור הצד השולט ומשליך את עיקר האשם במצב על האחר – הפלסטינים, השמאל, משפטני זכויות האדם. תגובה נוספת למאמרה של רות גביזון
בעוד גדי טאוב מתמקד במגרעות הפלסטינים וטוען שעדיף להם לקבל מכות משלטון ישראלי מאשר משלטון פלסטיני, רון כחלילי מציג את חיי היהודים במדינות האיסלאם כאידיליה ומתעלם מכך שהושתתו על דו-קיום שבין סוס לרוכבו. תגובה לשני מאמרים העוסקים ביחסי יהודים-מוסלמים ולא מצליחים להיחלץ מהמטריצה של השליטה ויחסי הכוח
במסווה של זכויות אדם ואוניברסליזם, טוען גדי טאוב כי סיום הכיבוש יחמיר את מצב זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים. לבד מהאוריינטליזם הטמון בטיעונו (מוטב להם כיבוש מערבי נאור), טאוב לוקה בחוסר הבנה חמור ביחס למשטר הדיכוי הישראלי. תגובה
במאמרה על הכיבוש מתעלמת גביזון מכך שההיסטוריה של המאבקים שהליברליזם מתהדר בהם כרוכה בהרחבתו והצרתו של המרחב הפוליטי באותה עת. יש פחות מדי פוליטיקה בתפיסת המשפט שלה, ויש פחות מדי משפט בתפיסת הפוליטיקה שלה. תגובה
חורבנה הזוחל של הדמוקרטיה בישראל כרוך בהכפפתה ליהדות הלאומית (המתנשאת, היהירה, הגזענית והמתנחלת), כך שהיא נעשית אתנית באופן מוחלט. המבוי ייסתם לגמרי כשהפלסטינים אזרחי ישראל יגורשו אל מחוץ למשחק הפוליטי, ולא יורשו להשתתף בבחירות לכנסת
דיון שמחבר בין אתניות לכיבוש מאתגר הדחקות, הכחשות והשתקות שמהן סובל השיח הפוליטי בישראל. חשיפת האופנים השרירותיים בהם מעוצבת תודעת השמאל כאשכנזית מזכירה לנו שהשמאל הזה לא מציג עמדה ״אוניברסלית״ על אף שהוא מנסה להציג את עצמו ככזה
שיח השלום כל כך מעוות שהוא גורם לישראלים לחשוב שלא הכיבוש עצמו הוא פשע, אלא ההסתה נגדו, וכי על הפלסטינים להתנער מכל סימן של התנגדות על מנת להיות “זכאים” לסיום הכיבוש
ההכרה בכך שהמדינה שלי לא תמיד עושה מה שנכון, ושלא כל הערבים רעים, הייתה מטלטלת, והלכה נגד כל מה שלימדו אותי אי פעם. מחשבות על האופן בו מפגש אנושי יכול להפוך עולמות • 50 ל-67׳
אסופה חדשה במלאת 50 שנות לכיבוש מייחדת מקום ל-50 מונחים אשר תופסים מקום רחב בשיח הציבורי מאז 1967. 50 הכותבות והכותבים מבארים אותם כ”תוצאה של החלטות אידיאולוגיות, מניפולציות שלטוניות, ניסיונות השכחה, זיכרון חברתי קצר-מועד ושיח חברתי לוהט”
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
