מרחוק צפינו בלהבות האש מכלות את שדות החיטה של הקיבוץ, שהוקם על אדמות הכפר שנכבש ותושביו גורשו. במשך כמה שנים נמשכה המסורת, עד ששכנינו הסוציאליסטיים הקולוניאליסטים חשבו על הרעיון לקצור את החיטה בעודה ירוקה
להכפיל את מספר הלהטב”קים מחוץ לארון בצה”ל? רק אם מאמינים שעל אוכלוסיות מוחלשות לאמלל ולדכא אחת את השנייה. מחשבות על דיכוי, מיעוטים ושילוב מאבקים בעקבות שיבוש הסדר בכנס “פי 2 גאווה לישראל”
חרף מרכזיותו של הכיבוש בהבנת התפתחותם של המשטר והחברה במדינת ישראל, תוכניות הלימודים מתעלמות ממנו כמעט לחלוטין. הפלסטינים מגיחים אל מעבר לפרגוד רק בתור טרוריסטים או כשהם מפריעים למאמצי ההתיישבות היהודית
מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של “דו-קיום” ו”השתלבות”. ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
בעיני נתניהו, כל יוזמת שלום היא מלכודת מוות שיש להיחלץ ממנה בכל תחבולה. הוא מראה לנו בלייב כיצד אפשר לקיים חברה שמבטיחה לאזרחיה רק ״דם, יזע ודמעות״ כשחוזרים ואומרים להם שאין חשיבות לאיכות החיים – מה שחשוב הם ״החיים עצמם״
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
