היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
כדי להבין איך השתנה הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייבים להרחיב את זוית ההתבוננות למרחב המזרח תיכוני כולו. המאבק הלאומי, כמו מאבקים אחרים במרחב, פינה את מקומי למאבק דתי טוטאלי. ואף על פי כן, כיום כל יוזמה ישראלית מכבדת ונדיבה כלפי העם הפלסטיני תיענה בחיוב ואף בהתלהבות
שני חברי ילדות משכונת אלשג’עיה נקרעים בין הדחף לעזוב לבין הרצון להישאר בבית, בצל הפצצה הישראלית. כאילו לא עברו כל השנים האלה. סיפור מ-56′ של ע’סאן כנפאני – לראשונה בעברית. פרק ראשון בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים “התיק נסגר מחוסר ראיות”. זוכרים למשל את סאג’י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
האוניברסיטה העברית לא חושבת שיש בעיה עם הנרטיבים בספרי לימוד העברית והערבית שלה, שמאדירים את הציונות ומטשטשים כל סימן לכיבוש, ממש כפי שהיא לא נמנעת מהפעלת כוח נגד סטודנטים ערבים בתוך הקמפוס. כשהמאבק על התודעה מסתיים במג”ב
רשויות ביטחוניות משקיעות משאבים רבים בהסוואת אי-ציותן ל”שלטון החוק”, כשחלק מהעניין הוא בניית תדמית של ציות לכאורה. לכל אחד מכוחות הביטחון יש מנגנון בדיקת תלונות משלו: מבוא למחקר שבדק מה קורה עם תלונות למצ”ח (רמז: לא הרבה)
הפלסטינים הכירו בישראל כבר שלוש פעמים. המצרים מעולם לא נתבעו להכיר בישראל כמדינה יהודית. תביעה להכיר בהגיון הפנימי של מדינה היא תביעה מוזרה בפוליטיקה הבינלאומית ויש לה משמעויות מזיקות לתובעים
בשבועות הקרובים ידונו בהתנגדויות למה שמכונה “מתחם קדם” – פרויקט עצום-ממדים שאמור לקום מעל שרידים ארכיאולוגיים בסמוך לחומת העיר העתיקה. פרויקט שמימושו יביא לפגיעה בלתי-הפיכה במראה האזור, וחשוב מכך אף יגזול קרקע נוספת מתושבי סילוואן
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
