״בלילות הראשונים, לפני שקמתי לתפילת הסליחות, התבודדתי עם המועקה בתוכי. עד לאחרונה, השפה ויכולת ההתנסחות היו עיקר כוחי מול תלמידים חסונים ממני. כמה שבועות בלבד של שתיקה כפויה ערערו את ביטחוני. השפה דממה״. פרק מתוך ״המרוקאים״, ספרו האוטוביוגרפי של דניאל בן סימון
גם בעוד אנחנו מטילים את עיקר האחריות לירי בחברון על קובעי מדיניות ומנהיגים, אסור לנו להסיר אחריות מהחייל המבצע בשטח. הדיכוי שהציב אותו בזמן ובמקום ההם אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו – לקיחת חייו של אדם אחר, שבעיניו הוא אינו אדם כלל
בחדשות 10 שודרה כתבה על סגירת מרכז היום לקשיש בשדרות. אין ספק שידיעות כאלו, העוסקות בעוול הנעשה לתושבי הפריפריה, הן חשובות מאין כמותן. אך מדוע הודגשו רק ניצולי השואה הנפגעים מן המהלך ושוב הודרו קשישים אחרים?
תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון
״אמנם לא זכיתי להשתתף באחת מההפגנות הגדולות של הפנתרים השחורים, אבל אני זוכה בימים אלו להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות״: נופר עיני, ממייסדות תנועת ״תור הזהב – עכשיו תורנו״, מספרת על חוויותיה כפעילה בתנועה שעושה את צעדיה הראשונים
בתמונת החתונה באלבום המשפחתי עומדים זה לצד זה הורי אבי והורי אמי: האם התימנייה לבושה שמלה פשוטה וחובשת כיסוי ראש. זו הצברית, לעומתה, עטויה שמלה של בית האופנה ״משכית״, עבודת יד יוקרתית של נשים תימניות. איזה סיפור חושפים הבגדים שלנו?
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי