הצעתו של נתניהו לשלילת מעמדם של 100 אלף תושבי השכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לגדר, חוברת לשורת התבטאויות שקו מחשבה אחד מחבר ביניהן והן מכוונות גם לערבים בתוך גבולות הקו הירוק: כולכם נמצאים פה בחסד ועל תנאי. ושתיקת המחנה “הדמוקרטי” מהדהדת ברקע
במקום לממש את הבטחתו לפעול למען השקופים, דרעי בעצמו מתנהל כשקוף בממשלה ומתבטל בפני נתניהו, ואילו כחלון גוזר על עצמו שתיקה בגלל “ניגוד אינטרסים”. ויש גם לשאול: מהו הקול המזרחי הייחודי שיכול להוות אלטרנטיבה לטירוף הלאומני של השבועות האחרונים?
ההסתה של דוברי תנועות המקדש לא זוכה לתשומת לב ציבורית אצלנו, אבל היא נשמעת היטב בצד השני ומזינה את גל האלימות הנוכחי. אם ממשלת ישראל באמת רוצה לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית, עליה להזמין את הקהילה הבינלאומית להיות שותפה באחריות על חבית חומר הנפץ הזאת
העמדת גורל היהודים כסיפור היחיד של השואה והנאציזם אינו חידוש של נתניהו. האם חיסולם של הצוענים, ההומואים, הנכים, השמאלנים, האינטלקטואלים היה גם הוא רעיונו של המופתי?
משלחת קטנה מטעם הקשת הדמוקרטית המזרחית ביקרה את אבו-מאזן במוקטעה לשיחה על הייאוש מהקיפאון המדיני, לצד האפשרות של התרבות המשותפת והחיבור למרחב להוות גשר בין העמים. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הנדירה הזאת
המאבק המזרחי הנוכחי תוקף בעיקר את השמאל על חטאו ההיסטורי נגד המזרחים. אבל פגיעה כלכלית, אפליה והסללה היו נחלת הימין והשמאל כאחד – ובפרט, נחלת ממשלת הימין בראשות נתניהו. מי שמתקיף רק את השמאל מספק לימין מסך ערפל, תחתיו הוא יכול להמשיך בעוול הכלכלי הנעשה לחלק גדול מהמזרחים
לפני 30 שנה אושרה תוכנית החירום הכלכלית לייצוב המשק. בפרספקטיבה של זמן, נראה כי התוצאה הבולטת ביותר שלה היא היווצרות מידה חסרת תקדים של אי-שוויון, כאשר פירות הצמיחה מתרכזים – שוב – בידיהם של החזקים ביותר