בשבועות האחרונים שאלו אותנו לא מעט פעמים בניסוחים שונים, למה התחברות-תראבוט לא מקימה רשימה לבחירות. לפניכם תשובה ארוכה המסבירה מדוע בחרנו להיות חלק מחד”ש ולמה אנחנו עדיין עומדים מאחורי בחירה זו, תוך ניסיון לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית
כל מה שגדלתי עליו אמר הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ונעים לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. פרק נוסף בסדרה “הפריפריה ואני”
כשאני מבקשת לפתוח לעצמי פתח לאפשרות של חיים מחוץ לגבולותיה הלא-מוגדרים אך הכל כך ברורים ומאיימים לכאורה של ישראל, אני מפנימה יותר מתמיד תחושה בסיסית שהיא כמעט מולדת: אף פעם לא הרגשתי באמת חלק. טור שלישי בסדרה “הפריפריה ואני”
אלמלא היה מירון בנבנשתי בשר מבשרה של הפריבילגיה האשכנזית, היה ניתן להכתיר את הקינה שלו במוסף “הארץ” כקינתו של המוהיקני האחרון. חבל שמדובר בהתפכחות אינפנטילית
הדיון במודלים אפשריים של רעיון המדינה האחת חוצה מחנות פוליטיים וזרמים אידיאולוגיים. גיליון מיוחד העוסק בנושא מציע נקודות פתיחה שונות ומבהיר עד כמה חשוב ליצור מודעות ציבורית לפער בין הצהרות ודיבורים לבין המתרחש בשטח
איך קרה שלא ידעתי, שואלת רלה מזלי ב”קוראת בתמרים”. היא שואלת על שכונת מגוריה היפה שהיתה פעם שכונת עוני, על עובדות זרות, על הזמנים שבהם לא ידענו לשאול שאלות. האינטימיות של הסיפורים חוזרת שוב ושוב לפרדוקס ההכחשה
כשמדברים על הנכבה חושבים בדרך כלל על הכפרים ההרוסים, אולם מה עם מחיקתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת? אלי אמינוב על הרס הערים הפלסטיניות בידי הציונות, חלק ב’
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
