כדי להבין את פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, יש להתחיל את הדיון בראשית המאה ה-19. סיפור ההתיישבות של התימנים הראשונים חושף כיצד אלה לא נחשבו לחלוצים ציונים ראויים מתוך תפיסות של היגיינה גזעית – המשתקפות בתרבות ובחינוך עד היום. ד״ר רפי שובלי נוגע בשורשים האידיאולוגיים של אי הצדק החלוקתי
לקראת יום המודעות בפרשת ילדי תימן בשבוע הבא: מקבץ נוסף של עדויות מטלטלות, היסטוריה שבעל פה שמתחילה לקבל הדים רועמים יותר ויותר ולבקש תשובות. אנחנו מביאים כאן את הסיפורים כמות שהם
בין קלישאת ההומו התל אביבי האשכנזי המתנשא לקלישאת האם החד הורית המזרחית ההומופובית: התארגנות פוליטית חדשה מציעה סולידריות בין מאבקים, שמערערת על נסיונה של ההגמוניה להפריד ולמשול
מורות וגננות במערכת החינוך אינן מסוגלות לתת מענה לכיתה הטרוגנית במוצאה. צריך לקוות שמתישהו ילד חום לא יהיה בגדר “אמא, הנה כושי”, או גרוע מכך, ברוח המאבק הנוכחי, “אין שחור ואין לבן”. כי השוטר הלבן והאלים הבא כבר נמצא – בבית, בכיתה, בחדר הלידה, בבטן אמו