במשך חודשיים היינו מיעוט מבוטל מול צונאמי של לאומנות, הסתה ואלימות. הנוכחות וההסתה של גופשטיין התקבעו כחלק טבעי ונורמאלי בבליינות של כיכר ציון. בליל חמישי, היום הקבוע של להב”ה, הכיכר היתה שלנו. רשמים מהפעולה בחמישי האחרון בכיכר ציון
גילויי הסקסיזם והגזענות בפרק האחרון של “אמא מחליפה” היו מבחילים במיוחד. הבחירה בטיפוסי קצה שמחדדים את הקיטוב ואת התיוג השלילי דווקא של אלו שהמדינה אינה חפצה ביקרם, איננה מקרית כלל, ושונה לגמרי ממה שתפגשו בחיי היום-יום האמיתיים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל
הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י”א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
בגיל 13 כבר ידעתי שלרקוד בחינות זה לא בסדר. בסדר זה לשמוע בוב דילן, בסדר זה להיות בנוער מרצ, לצבוע את הציפורניים הקצרות בלק כהה. בקרוב אני בת 30, וכשיש שיר מזרחית בחתונה של החברים האשכנזים שלי אני מענטזת את החיים שלי. בעקבות החינה של נינט
שליחת החשודים ברצח מוחמד אבו ח’דיר להסתכלות פסיכולוגית וקו הגנה של אי שפיות אינם מפתיעים. הם המשך ישיר של ההבחנה החדה בין “אנחנו” ו”הם”. “הם” ההומופובים ו”אנחנו”. מה אנחנו?
“עלינו לדמיין ארץ חדשה. פיצויים משמעם קבלה מוחלטת של הביוגרפיה הציבורית שלנו והשלכותיה – זהו המחיר שעלינו לשלם כדי להביט במראה ולראות דמותנו נכוחה, לדחות מעלינו את ההיבריס המרעיל ולראות את אמריקה כפי שהיא”. שאלת הפיצויים לשחורים בגין ניצול מתמשך במשטר הלבנוּת מגיעה לדיון ציבורי בארה”ב, בעקבות מאמר מעורר הדים…
מעמדה ואורחות חייה של משפחת נתניהו מעידים עד כמה ישראל נסוגה לפוליטיקה אירופית בסגנון המאה ה-18: מפרשת מני נפתלי והאיי.קיו של שרה ועד אופנת הגזע המהללת את הגניוס היהודי-אשכנזי – כל הדרכים מובילות לאידיאולוגיה של מריטוקרטיה גנטית. שושנה גבאי מפצחת את הזוג המלכותי
אחרי ימי חירות, שואה, זיכרון ועצמאות יהודים ובצל שורה מתארכת והולכת של מנגנוני דיכוי שמפעילה המדינה נגד נתיניה, אזרחים ולא-אזרחים, אנו נזכרים בשלוש דמויות מן העולם אשר הובילו מאבקים לשחרור מדוכאים כדי שיעניקו השראה להמשך השנה. רשימות על מחוללי חירות נוספים יתקבלו בברכה