נאום שמום, ללכת לאו"ם

אני חייב להודות שעד לנאום נתניהו בוושינגטון, לא הייתי בטוח שהיוזמה הפלסטינית להביא לעצרת האו”ם הצעה על הקמת מדינה פלסטינית נכונה. זאת מסיבה פשוטה: סברתי, כמו אובמה, שזה לא יביא להקמת מדינה פלסטינית, כי ממשלת ישראל לא תכבד את ההחלטה.

אולם דווקא העמדה החד-צדדית של ישראל וחוסר נכונותה לפנות את השטחים הופכים את החלטת האו”ם לחיונית. נתניהו טוען שישראל איננה כובשת, ו”יהודה ושומרון” הם שלה בתוקף זיקתו ההיסטורית של העם היהודי. בכך הוא מתעלם מהכיבוש הצבאי של השטחים ומכל מה שנעשה מאז: מגזל אדמת הפלסטינים, משלילת זכויות האזרח והאדם שלהם, ממניעת הפיתוח כלכלי ומהגבלת תנועת האוכלוסייה. כל אלה מעשים בלתי חוקיים כאשר מדובר בכיבוש, אבל הצידוק הישראלי הוא שהיא איננה כובשת כלל. אין מעשה יותר חד-צדדי מהכיבוש, והחלטת האו”ם היא מעשה רב-צדדי הדרוש דווקא כדי להגדיר את ישראל ככובשת ואת מעשיה כבלתי חוקיים.

טענת הזיקה ההיסטורית נכונה, אבל לא רלוונטית. הרי לעם היהודי יש זיקה היסטורית לגדה המזרחית של הירדן – האם בשל כך מותר לה לכבוש אותה, לשלול זכויות אזרחיה ולהתנחל בה? לעם ישראל יש זיקה גם לסיני – האם הדבר מנע הכרה בצורך לפרק את כל ההתנחלויות ולסגת לגבול הבינלאומי המוכר ב-1979? מחיאות הכפיים הסוערות של הקונגרס האמריקאי לדברי ההבל של נתניהו מחייבות תגובה בינלאומית הולמת, והתגובה המתאימה היא החלטה של עצרת האו”ם שלא תשאיר מקום לספק כי ישראל כובשת, ושהכיבוש הוא המעשה החד-צדדי והבלתי חוקי.

לאור תוכן דבריו של נתניהו בקונגרס, הקריאה לפלסטינים לנהל מו”מ ישיר מקבלת משמעות שלילית. לא זו בלבד שמו”מ ישיר לא יוביל לשום מקום, אלא שהוא ייתן לגיטימציה לטענה כאילו השטחים הם של ישראל, וזכותה לסגת מהשטחים שהיא חפצה ולהישאר במקומות שהיא רוצה. מו”מ ישיר אפשרי, אם בכלל, רק אחרי שתתקבל החלטת האו”ם, ומתוך עמדה ברורה כי העם הפלסטיני הוא הריבון החוקי וישראל היא כוח כובש.

הטענה המשפטית של ישראל כאילו איננה כובשת מבוססת על המצב ששרר בין 1948-1967, ועל העובדה שב-1967 לא היה ריבון חוקי בגדה המערבית וברצועת עזה. הרי בשטחים אלה הייתה אמורה לקום מדינה פלסטינית, לפי החלטת האו”ם 181, אבל השטחים נכבשו על ידי צבאות מצרים וירדן. כלומר ישראל מתבססת על הטענה כי “הכובש מכובש פטור”, והיא מחזיקה בשטחים “בפיקדון”, על פי תנועת העבודה, או ש”שיחררה” אותם מכובשיה, על פי נתניהו. על כן הבאת נושא הריבונות לדיון והחלטת עצרת האו”ם היא המהלך הענייני, הרלוונטי והמתבקש ביותר. הרי הלגיטימיות של מדינת ישראל איננה זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לאשקלון ולתל אביב, אלא החלטת החלוקה של עצרת האו”ם. הבעיה היא שבגלל התנגדות הפלסטינים נוצר חלל ריק ליד ישראל.

אחרי שעצרת האו”ם תקבע מחדש מה הם גבולות המדינה הפלסטינית והישראלית, ניתן יהיה לנהל מו”מ על ירושלים המאוחדת כבירה משותפת, על היחסים הכלכליים בין המדינות, על סידורי הביטחון ועל הניהול המשותף של המים, האוויר והמקומות הקדושים. אחרי החלטת האו”ם ניתן יהיה להסדיר את הזכויות של המתנחלים הישראלים שיחפצו להישאר במדינה הפלסטינית, וגם ניתן יהיה להגדיר את הבנייה בהתנחלויות, בניית החומה והכבישים העוקפים כמעשים בלתי-חוקיים. נוכחות המתנחלים איננה יכולה להוות נימוק לתיקוני גבול, הרי בכך מבקש נתניהו לאשרר בדיעבד את מעשיה הבלתי-חוקיים והחד-צדדיים של ישראל.

כל מי שרוצה למנוע חזרה למעגל הדמים חייב לתמוך במאבק הבלתי-אלים הפלסטיני נגד הכיבוש, והחלטת עצרת האו”ם היא רק תחילת הדרך ההכרחית. יש לקוות כי אובמה יתעשת ויתן גיבוי למהלך, אבל במידה ולא – חשוב שתהיה אמירה בינלאומית ברורה ומוסמכת ביחס לכיבוש הישראלי.

הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה פוליטית ומחבר הספר Politics and Violence in Israel/Palestine, Routledge, 2010