ביבי, שופט כדורגל עליון
בשבועות האחרונים מתחוור שוב כיצד ממש לא כדאי להיות מזרחי, חסר בית, תושב פריפריה, ערבי, חרדי או קשיש. שלא לומר מה צופן לך גורלך אם את מזרחית, קשישה, חרדית או ערבייה או חס וחלילה עובדת זרה. גם אם נדבר, נצעק, נכתוב בלוגים וכתבות ומאמרי מערכת – לא נצליח, כנראה, לעצור את הסחף. נשלטים על-ידי קפיטליזם גלובלי, אנו מתנהלים במרחב ששוחק עד דק עוד ועוד סממנים של שוויון וצדק.
כדי להבין איך זה קורה, נדמה את המרחב החברתי-כלכלי למגרש כדורגל. נאמר שמשחקות בו כל מיני ליגות וכל מיני קבוצות. מצד אחד, נגיד, עולה על המגרש קבוצה עם כוח. יש לה הון, יכולת, כישורים ונגישות להרבה משאבים נוספים. כלומר יש להם מדים נוצצים שמצטלמים יפה, יכולת שנרכשה באימונים מתמשכים, תזונה מצוינת, מאמן מצוין, שחקני רכש מחו”ל. חוץ מזה, שחקניה מכירים את הכללים וכנראה – גם את השופט.

ממולה משרכת רגליה קבוצה ללא מדים, ללא כדור, ללא תשוקת משחק. בהיעדר מקום להתאמן בו, הם מתקשים לעלות לשחק, לאחר שעבדו כל הבוקר, בעבודת כפיים מאמצת. לחברי קבוצה זו אין בדרך כלל זמן או יכולת לתרגל משחק קבוצתי, כי אין לה מאמן. כלומר הם חסרי כישורים, קשרים ויכולת יזמות. כך שהאפשרויות לקדם לעצמם ההזדמנויות, על המגרש, כמעט לא קיימות. להיפך, ניכר שהחוקים מראש מוטים נגדם. ועולה חשש אמיתי שהם אפילו לא יגיעו למחצית השנייה.
המרחב הגלובלי מארגן מחדש את שוק העבודה, ויוצר למעשה מבנה שמאיים על קבוצות אשר מראש אינן מחזיקות בכוח וביכולת להשתתף במשחק הניאו-ליבראלי. וכך, מופעלות יותר ויותר פרקטיקות יצירתיות במיוחד שמדירות את המוחלשים, ומעניקות חיזוק נוסף למחוזקים.
הקבוצה שלא תישאר למחצית השנייה, תהיה בדרך כלל צומת לממשקים כמו מגדר, מוצא אתני, מיקום גיאוגרפי, עדה, לאום וקבוצות גיל. קומבינציה, שיכולה ואף הופכת להיות כזו הדוחקת עוד קבוצות אלי שוליים של אבטלה, עוני וחיים פוגעניים. חיים ללא אפשרות של מילוט עתידי, בשל היעדר תנאי פנסיה הוגנים, ולעיתים אף ללא ערי מקלט מגוננות.
במשחק הכדורגל הדמיוני הזה, מצוי כמובן גם שופט. כמו אלוהים בדת מונותיאיסטית, הוא מנצח מלמעלה על הכללים. קובע את החוקים, מוציא כרטיס צהוב, אדום, שורק, מרחיק מהמשחק, מחליט מי פגע במי, ומתי זה פנדל או שער, ומי ינצח.
את כל זה הוא לא עושה על דעתו. השופט מציית לאותם כללים להם מצייתים גם השופטים בשבדיה, הולנד, בריטניה או תימן. שהרי גם הם כפופים לאותם חוקים גלובאליים, דוגמת הסכמי סחר, למשל, אשר מאיצים את מגמת ההפרטה של תהליכי השירותים הציבוריים. שופט זה, ללא רגולציה מקומית מאזנת, הופך לגוזר גורלות. כזה הקובע, נגיד, מי מהילדים בישראל יקבל חיסון ובדיקת אוזניים, ולמי ייבדקו העיניים (רק לאחרונה למדנו ש-30% מתלמידי בתי הספר לא חוסנו, בשל ההפרטה הכושלת של שירותי הבריאות בבתי הספר).

את תפקיד האלוהים (או שופט הכדורגל) מגלמים אישי האוצר ופקידיו, האמונים על ביטוייה של מדיניות קפיטליסטית זו. את מי שתפקידו לווסת, ללחוש על אוזנם, ולייצר איזונים ובלמים ששומרים על הזכויות, אין לי מושג מי ממלא. נראה שאם יש כאלה, קולם הולך ונמוג או מתקיים כמעט רק בשדה הארגונים החברתיים. כך, שבעולם הקפיטליזם הגלובאלי, אנחנו צריכים לסמוך על כך שלנוחי דנקנר יהיה ממש איכפת מבריאותם של תושבי ערד, ותושבי הכפרים הבדווים באזור, כאשר הוא כורה עוד כסף מאדמות הנגב.
אנחנו יכולים לצעוק עד מחר, לכתוב בעיתון, ללהג בבלוגים ואפילו לנאום מעל במת הכנסת ובדיונים ציבוריים. כל זה לא יעזור, כי אנחנו כבר נטועים עמוק מדי בתוך עולם שרוצה “כמו באמריקה”. כזה שמעודד משחק של פרטים מצליחים ויזמים עתירי הון; מעריץ אותם כי הם יודעים לשחק את המשחק הנכון, מאשים את מי שנשרו בדרך ואף בז להם.
נראה שדי לקנות עוד עיתון ולקבוע עוד מסמר בארון השיח הציבורי הפלורליסטי, כדי שהטון יהיה של אותם “בבושקות ביבי” (מהדורות מוקטנות יותר של גברים אשכנזים, חילונים ועשירים) וכבר משתכחת מאיתנו האפשרות להאמין שאפשר לשחק את המשחק הזה אחרת.
ואנו, אלה שמנסים עוד קצת להילחם ולעורר תודעה, מתקשים יותר ויותר לאחוז בכוח במגרש, בניסיון לשרוד במשחק הכלכלי. ועל הדרך, להעניק גם אמפתיה ותמיכה לנושרים ממנו.


