התחברות כדרך לא סלולה
בחירות 2013
מה אתם עושים בחד”ש? לא היה עדיף שתרוצו בעצמכם בבחירות? למה אתם לא חוברים לרשימה אחרת? למה לא הקמתם משהו עם פעילי מחאה? אלה שאלות שאני ופעילי ופעילות התחברות-תראבוט נשאלנו לא מעט פעמים בשבועות האחרונים. אנסה להציע הסבר שאולי משקף עמדות והלכי רוח בתראבוט, אבל שהם בעיקר על אחריותי.
ראשית, הבהרה ביחס למעמדה של תראבוט בחד”ש. החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון איננה מפלגה. זו חזית שבה יש מקום לארגונים שונים. הגורם המרכזי בחד”ש הוא מק”י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) ולצדה לא מעט פעילים ופעילות עצמאיים, ברובם המכריע פלסטינים אזרחי ישראל, התארגנויות לא גדולות אבל חשובות כמו ועד היוזמה הדרוזי, חזיתות מקומיות (כמו חזית נצרת הדמוקרטית) או ארגון נשים כמו תנד”י (תנועת נשים דמוקרטיות בישראל) ומאז שנת 2008, גם תראבוט. אנחנו תנועה קטנה, ובהתאם לכך גם משקלנו במוסדות חד”ש. על בסיס ההסכמות הפוליטיות הבסיסיות שמנוסחות במצע חד”ש ולאחר שנים של בלעדיות רעיונית של מק”י, החזית קיבלה אותנו, כולל ייצוג במוסדותיה, בידיעה שיש לנו תפיסות רעיוניות שונות, ניתוח שונה של הפוליטיקה והחברה וגישה אסטרטגית ייחודית. הנכונות להיכנס למערכת יחסים לא פשוטה שכרוכה לפעמים בחילוקי דעות, בהבדלי גישה וסגנון היא ביטוי להבנה שקיימת בחד”ש לחשיבות הרב-גוניות והפלורליזם בבנייה של הגוף הפוליטי. זה לא מעט במקומותינו שבהם הפוליטיקה, מימין ומשמאל, היא כמעט תמיד שבטית וסגורה, והבריתות הן תמיד רק טקטיות סביב אינטרסים מיידיים.
בין נכונות לקבל אותנו כשונים לבין הפנמת מלוא המשמעויות של פלורליזם בחזית פוליטית אחת הדרך ארוכה, ולכן החיים המשותפים לא רק רוויים בהבדלי דגשים, אלא גם באי-הבנות ובפערי ציפיות הדדיים. אבל לו היו רק אי-הבנות ופערי ציפיות, החיים היו קלים. למרות הימצאותנו המשותפת בצד השמאלי המובהק של המפה הפוליטית, מחוץ לגדרות הציונות, ולמרות ההסכמה על מצע מינימום משותף, מסתבר שיש בינינו לבין חלק מהשותפים גם פערים בתפיסה הפוליטית. אנחנו מתנגדים, לדוגמא, למגמה של אחדים בחזית שנוטים למתן את המסר כדי להתאים עצמם להלכי הרוח בשמאל הציוני. גם התעקשותנו על שיריון נשים ברשימה לכנסת נבעה מתפיסה פוליטית. לא מנגנון השיריון עצמו עניין אותנו, אלא יצאנו מתפיסה שיחסי כוח חברתיים נוכחים בכל מקום, וגם גוף פוליטי הפועל לשינוי החברה בכיוון של דמוקרטיה ושוויון איננו פטור מהם, ובודאי לא פטור מתנאי פתיחה נוחים יותר לגברים ומתפיסות של עליונות גברית. לכן חשבנו שיש צורך בשיריון כאמירה פוליטית מוסדית.
המאבק בנושא ייצוג נשים לא הסתיים עם כישלון של הצעת השיריון. הרוב שדחה את השיריון תמך בהצהרה רשמית של מועצת חד”ש, שגם אם לא סיפקה אותנו היא משמעותית ולפיה בכנסת הבאה תכהן מטעם חד”ש אשה. איך? אם חד”ש לא תשיג את הקולות הדרושים לכניסתה של נבילה אספניולי, מועמדת מספר חמש, היא תיכנס מאוחר יותר, שכן שני מועמדיה הראשונים, ח”כ ברכה וח”כ סוויד, הצהירו נחרצות על כוונתם להתפטר ולפנות את מקומם כעבור שנתיים. אנחנו לא מאושרים מהפיתרון הזה, אבל הוא משקף תהליך ומאבק שלא הושלמו. זהו פרי של מאבק ולא טובה שמישהו עושה. לא מספיק? בוודאי שלא מספיק, אנחנו שואפים להגיע לפחות לייצוג שוויני בין נשים לגברים. זה כן מבטא תזוזה בכיוון שלמענו נאבקנו יחד עם שותפים ושותפות אחרות. נבילה אספניולי, פעילה חברתית פמיניסטית בעלת גישה קהילתית השתתפותית והרבה קבלות הן מבחינת עמדותיה והן מבחינת מאבקים, מבטאת במידה רבה את הגישה, העמדות והדגשים שהיינו רוצים לראות בסיעת חד”ש בכנסת.

התחברות-תראבוט הציבה לעצמה כיעד אסטרטגי לפעול גם בקרב יהודים וגם בקרב פלסטינים, לחיזוק תהליכי שחרור עצמי של הנתונים תחת דיכוי וליצירת שותפות שמאלית המודעת ליחסי כוח חברתיים ורגישה לצורך להימנע משעתוקם בתוך המאבק הפוליטי-חברתי. אנחנו שואפים לתרום להתפתחותו של שמאל מזרחי וערבי יותר, שמחפש שורשים בתרבויות העממיות של בני ובנות האזור. זה משפיע על סדר היום שלנו, על המאבקים והאנשים אליהם אנחנו חוברים ועל דמותנו. אנחנו מנסים לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית. מעבר לכישוריה המתאימים לחברות בכנסת, זהו חלק מההגיון שהוביל אותנו כתנועה להציע לחד”ש את מועמדותה של יעל בן יפת. לדעתנו היא יכולה להיות חברת כנסת מוצלחת ולסמל את הצמיחה של שמאל אחר: רדיקלי, נשי-פמיניסטי, עממי ומזרחי, התובע את השינוי החברתי-תרבותי הנדרש כנגד ההגמוניה הציונית-אירופאית.
לצערנו, מועמדותה של בן יפת לא השיגה את התמיכה הנדרשת כדי להתמודד מול ח”כ מכהן ומוצלח כמו דב חנין. כמעט מאה צירות וצירים הצביעו לה בהצבעה על המקום השלישי – פי 4 ממספר הצירים המזוהים עם תראבוט שהיו באולם. זה לא הספיק, אבל זו תמיכה לא מבוטלת. לחד”ש יש היסטוריה רב-משמעית עם ייצוג מזרחי-רדיקלי. במשך עשור וחצי בערך חד”ש, כחזית פוליטית שנשענה על רוב מכריע של מצביעים פלסטינים, העניקה מקום בכנסת לצ’רלי ביטון בתור נציג אחד מפלגי הפנתרים השחורים. חד”ש עשתה זאת מתוך אמונה בחשיבות של צמיחת שמאל-מזרחי ועממי מחוץ לציונות. הניסיון ההוא לא הצליח (ולא כאן המקום לנתח למה) והשאיר גם טעם מר וצלקות של ממש בחזית, כאשר ח”כ ביטון נצמד לכיסא ונוכח התביעות לפנותו ערק עם המנדט בכנסת לשורות הימין במהלך אופורטוניסטי.
לאחר למעלה מעשור וחצי ללא ייצוג מזרחי עקב היעדרם של בוחרים מזרחיים במספר משמעותי, בבחירות של שנת 2009 ועל רקע כניסת התחברות-תראבוט לחד”ש נבחרה נורית חג’ג’ למקום השישי ברשימה לכנסת – שהיה מקום סמלי ולא ריאלי – בגדר הכרה מחודשת בתוך חד”ש. ראינו אז באור חיובי את הצעד והסתפקנו בו, שכן היינו תנועה שרק הוקמה וטרם הוכיחה את עצמה כדי להציע מועמדת למקום ריאלי. לקראת הבחירות הנוכחיות המצב היה שונה. כבר הראינו בפעילות ממשית את הפוטנציאל הטמון בחיבור בין שמאל עממי לבין ציבורים ממוצא מזרחי סביב מאבקים חברתיים. יתרה מכך, לאחר חצי קדנציה במועצת עיריית תל אביב-יפו התגלתה יעל בן יפת כנציגת ציבור מעולה שמשלבת היטב בין פעילות ייצוגית לבין מעורבות במאבקי שטח.
יש ששאלו אותנו מדוע יעל התמודדה רק על המקום השלישי מול דב חנין ולא על מקומות אחרים. ההסבר פשוט. גם בעת הגשת מועמדותה, יעל הבהירה שהיא לא תתמודד מול מועמדת פלסטינית או שמועמדותה לא תבוא על חשבון של ייצוג פלסטיני. רוב גדול מאוד של קולות חד”ש מקורם בציבור הפלסטיני בישראל, ציבור הסובל מאפליה ותת-ייצוג, ולדעתנו במצב דברים זה אין מקום בחמשת המקומות הראשונים ליותר מנציג יהודי אחד.
אנחנו שותפים בחד”ש עם כל הסתירות והמורכבויות ששותפות כזאת מעלה. שותפות אמיתית היא בהכרח שותפות בין שונים, בין שונים חברתית, שונים רעיונית, שונים תרבותית, וזה בהכרח אומר מתחים וחיכוכים והתנגשויות. הבחירה שלנו בשותפויות היא בחירה אסטרטגית. היא קשורה להבנה שלנו, שבחברה מופרדת ומפוצלת החיבורים בין שונים שאינם מאבדים את ייחודם הם הכרחיים לשינוי חברתי. להישאר מפוצלים ומבודדים בארגונים הומוגניים רק יחזק את ההגמוניה של המעטים ששולטים על כולנו. לכן עדיף החיבור הקשה, הרצוף בעיות וחיכוכים, על פני הבידוד הנוח אך חסר האפקטיביות. ויש עוד משהו, שקשור להבנה שלנו את תהליכי פיתוח התודעה והידע למען שינוי חברתי. איננו חושבים שהאמת השלמה נמצאת אצל מישהו מסוים, לא בספרים של הוגה דעות מסוים ולא בכיס של ארגון או אדם מסוים. בודאי גם לא אצלנו. הידע לא נתון מראש אלא הולך ומצטבר והתובנות מתפתחות מתוך המפגש והחיכוך בין השונים. האמת צומחת בעשייה ומתוך השותפויות והסתירות. לכן אנחנו לא מתיימרים להיות קבוצה של צודקים וטהורים שגילו את האור, אלא תנועה בהתהוות מתמדת, היודעת פחות או יותר את כיווני התפתחותה, אבל תמיד משתנה ומתפתחת יחד עם שותפים אחרים, לעולם לא מתבודדת ומתבדלת.
במציאות הישראלית אנחנו מרגישים אחריות, אחריות גדולה, לעשות את המיטב שביכולתנו להתפתחותו של הגוף הפוליטי השמאלי היהודי-ערבי הגדול ביותר שמחוץ לגדרות הציונות. האחריות הזאת גורמת לנו להיאבק על חד”ש בתוכה, לנסות ולהציב אלטרנטיבה, ומדי פעם גם להגיע לוויכוח מר וגלוי עם שותפינו בתוך החזית. האחריות הזאת גורמת לנו לרצות ולהתאמץ להצלחת החזית במאבקים הצודקים ולחזק אותה בבחירות הכלליות כאשר מנגד עומדים כוחות פוליטיים ציוניים רבי עוצמה. מעבר לכל הביקורת וההבדלים חשוב לראות את המשמעות הגדולה שיש לקיומו של גוף שמאלי יהודי-ערבי גדול יחסית, המבוסס על עמדות יסוד עקביות.
חבר ועמית כתב לאחרונה שהוא מייחל למעין חזית עממית יהודית-ערבית בישראל, וחשב על חזיתות שמאל שבארצות שונות בעולם היו בסיס להתנגדות לפשיזם ולעתים בסיס לעליית השמאל לשלטון. בניגוד אליו אינני חושב שחזית כזאת יכולה לצמוח סביב ארגון קטן ומתבדל כמו דעם, המתעקש להתמודד בבחירות בנפרד פעם אחר פעם ומוריד לטמיון אלפים בודדים של קולות בלי להתקרב לנדרש לעבור את אחוז החסימה ובלי לחפש שותפויות. בניית חזית יהודית-ערבית רחבה הנאבקת על שינוי חברתי כנגד הגמוניה ציונית-קפיטליסטית דורסנית דורשת גישה הפוכה. היא דורשת טיפוח שותפויות בין שונים, רקימה עדינה של בריתות ונכונות לשים בצד אגו ארגוני. זה לא דבר פשוט. לראייה כישלון הניסיון של פעילות ופעילים, בו תמכנו, לקדם איחוד אלקטורלי בין חד”ש לבל”ד. לצערנו חד”ש עדיין לא בשלה להרחבה גדולה. אבל היא כן גוף ערבי-יהודי עם אלפי חברות וחברים, עם שורשים עממיים וסניפים מקומיים והרכב חברתי ותרבותי הטרוגני. חד”ש היא עדיין הדבר הקרוב ביותר והבסיס שבלעדיו לא תיתכן חזית כזאת בעתיד.
כמה מנדטים יהיו לגוף השמאל היהודי-ערבי היחיד המיוצג בכנסת? ארבעה, שלושה או חמישה? זו לא בהכרח שאלה של אפקטיביות פוליטית מיידית, אלא בעיקרה אמירה לכלל החברה בישראל ולבניית כוח אלטרנטיבי. לכן, בסופו של דבר ולמרות כל הקושי, התחברות-תראבוט היא תנועה שותפה בחד”ש.
לקריאה נוספת:
כשאשכנזי ומזרחית התמודדו | תום מהגר


