• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין ״נכבה חרטא״ ליום השואה: את האמת אי אפשר להסתיר

מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה

אנו, יהודים וערבים בארץ, עדים לעידן שבו צף במדינה שיח סביב רעיון ההכרה בנכבה של העם הפלסטיני והסבל שלו. במקביל, מתרבים ומתחזקים הקולות התומכים בהכחשת הנכבה לחלוטין; הרי הביטוי המצער “נכבה חרטא” אינו רק פרי דמיונם של אזרחי המדינה הערבים. כל זה קורה, לצערי, בעת שעולים קולות בחברה הערבית בדבר ההכרה בשואה וכיבודה – וגם בנוגע לאי ההזדהות איתה, בשל הטענה שהיא שירתה את הציונות בהגשמת החזון הקולוניאלי שלה.

אינני מחובבי ראש מפלגת הלייבור הבריטית, ג׳רמי קורבין, אשר הורה להשעות חמישים מחברי מפלגתו, ביניהם החברה נאז שאה, שהתכחשה לזכות הקיום העם היהודי על אדמת פלסטין והציעה כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני לעשות טרנספר לעם היהודי מישראל לארצות הברית. אמירה זו עוררה מהומה; ראש הממשלה הבריטי וראש מפלגת הלייבור ראו בה אמירה אנטישמית, אשר מחייבת את השעיית חברת הפרלמנט והעמדתה לחקירה.

במשרד החוץ הישראלי ראו בהשעיית חברי הפרלמנט הבריטי ניצחון דיפלומטי אדיר. האבסורד עולה ביתר שאת לאור מה שקורה בארץ. כאן צריך להזכיר לעם היהודי שעליו, ביום מן הימים, לצאת מהבועה שלו ולהתחיל להכיר בנרטיב של העם הפלסטיני ובמקור כאבו המרכזי, הנכבה. ראוי לציין שכדי שהיחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי יהיו בגובה העיניים, בריאים, יהיה על הרוב היהודי לבחור: לבחור בין ההיטמעות בתהום הגזענות וההליכה בעקבות ראש הממשלה נתניהו, אשר ממשיך להתכחש לזכויות העם הפלסטיני כקולקטיב (כולל ההכרה בנכבה ובכל מה שמשתמע ממנה) – ובין לצאת לדרך חדשה, נאורה וסובלנית.

בעולם תקין ממשלת ישראל ומפלגותיה היו אמורות להתנהל באותה מידה של דמוקרטיה חופשית הנהוגה בבריטניה. במקרה כזה, הכחשת הנכבה של העם הפלסטיני היתה מובילה להשעייה ורוב חברי הכנסת הנוכחיים היו מושעים מלכהן מבית המחוקקים. אלא שבארץ עדיין מעדיפים לאמץ את גישתם של משטרים חשוכים במקום את זו של משטרים נאורים ודמוקרטיים.

כידוע לנו, ההנהגה הפוליטית בארץ ממשיכה לנקוט בגישה בריונית וגזענית המבטלת את האחר, המסרבת להכיר בסבלו של העם הפלסטיני השכן שנרדף תחת עול הכיבוש. ישראל מעדיפה לאמץ את הציונות הדתית ואת הרעיון הקולוניאלי שלה, להמשיך להתיישב בהתנחלויות המהוות ערובה וביטחון לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בלבד, אשר לצידם חיים קבוצת “גויים”.

אולי שינוי יתחולל כאשר הממשלה תחליט לצעוד צעד קדימה אל עבר ערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו סובלנות וקבלת האחר, ותתחיל לספר נרטיב היסטורי שלם ומורכב. נרטיב כזה יגולל את האופן בו הפך העם היהודי מעם שנרדף על ידי הנאצים לעם רודף, אשר הכה ביד קשה עם מוחלש אחר. אז אולי נוכל להאמין לזמרת האהובה פיירוז כששרה “אכן יש תקווה”.

במשרד החוץ ראו בהשעיית חברי הפרלמנט הבריטי ניצחון דיפלומטי אדיר. האבסורד עולה ביתר שאת לאור מה שקורה בארץ: צריך להזכיר לעם היהודי שעליו לצאת מהבועה שלו ולהתחיל להכיר בנרטיב של העם הפלסטיני ובמקור כאבו המרכזי, הנכבה. כדי שהיחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי יהיו בגובה העיניים, בריאים, יהיה על הרוב היהודי לבחור בין ההיטמעות בתהום הגזענות ובין לצאת לדרך חדשה, נאורה וסובלנית

בחזרה ליום השואה, אני מבקש להדגיש שאנו רואים בה את אחד הפשעים הקשיים והנבזיים ביותר שבוצעו נגד האנושות. באותה מידה, אנו מתנגדים לשימוש הציני בשואה בכדי להתעלם או להמעיט מפשעים שבוצעו נגד עמים אחרים, בראשם הנכבה של העם הפלסטיני. כל מאמציה של ממשלת הימין וזרועותיה לדחוק את סיפור הנכבה מהתודעה של העם היהודי והפלסטיני בארץ, הינם חסרי תועלת. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה. היא בלתי ניתנת לעריכה ולעיצוב מחדש לפי החזון שלנו והרצונות של האנשים.

מאמר זה אינו רק בגדר תביעה להכרה בנכבה של העם הפלסטיני. בסופו של יום, גם אם יום זה יאחר לבוא, ישראל תהיה חייבת לשאת באחריות עבור הפשעים שלה כלפי העם הפלסטיני, אשר התחילו בנכבה וממשיכים להיות מומצאים מחדש כל יום ברדיפה ובכיבוש של העם הפלסטיני. מאמר זה הוא גם בגדר בדיקת מציאות לחברה הישראלית ולעם היהודי, אשר בימים אלו חיים בקרבם קרוב למאתיים אלף ניצולי שואה, המספרים את הסיפור העצוב והנוראי של הימים האפלים ההם.

מערכת היחסים בין החברה הערבית לחברה היהודית בארץ צריכה להישען על ארבעה מרכיבים עיקריים: הכרת החברה היהודית בנרטיב ההיסטורי של המיעוט הערבי; ההכרה בתביעות הלאומיות של מיעוט זה; ההתייחסות אליהם כשותפים מלאים בקבלת ההחלטות בנוגע לגורל; העדפה מתקנת שתפצה אותם על העוול ההיסטורי שנגרם להם.

שיתוף הפעולה הערבי-יהודי שאמור להיות נחלת הכלל בארץ חייב להתבסס על ערכי השוויון האזרחי והלאומי בכל התחומים בין שני הצדדים. במיוחד יש להקצות משאבים פוליטיים, כלכליים וסימבוליים לחברה הערבית ולהבטיח לה אוטונומיה בתחום החינוך והתרבות, תוך הכרה בזכויות המיעוט הזה כקולקטיב וחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. זו הדרך היחידה להכרה הדדית בשואה שעבר העם היהודי ובנכבה שעבר העם הפלסטיני. נכבה זה לא חרטה.

כנראה שיעניין אותך גם: