במקום לחפש את העובדות שיצדיקו אידיאולוגיה ופוליטיקה "רדיקלית" מזרחית, חפשו את היסודות לשיתוף פעולה, כי רבבות הצעירות והצעירים בהפגנות אינם אשכנזים לבנים ואליטות • תגובה לכתבתו של תום מהגר "אנחנו לא השכפ"ץ האנושי שלכם: כל הסיבות להדרת רגלינו מהמחאה"
"המחאה מסריחה מניתוק", טוענת ג'נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
ספרו החדש של ההיסטוריון אדם רז, ״ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות״, עוסק בתופעה שכל בן אנוש צריך להזדעזע ממנה, אולם הוא נכתב מפרספקטיבה ציונית וממשיך מסורת מפוארת של הסרת אחריות ריבונית מעוולות המלחמה
לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
הרשות משתדלת לבדל עצמה מגורמי האכיפה, ולהתמתג כגורם הממוקד בפיתוח והתיישבות. היא בוחרת להבליט באמצעות תקציב יחצ"ני מנופח את חלקה בהקמת שכונות, ובפרישת תשתיות, אך בפועל היא מעורבות בעיקר בהרס כפרים ובסילוק תושבים. לאחרונה ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת קראו לפירוקה
עשרים שנה אחרי, יחסן של משטרת ישראל וממשלותיה כלפי ציבור הערבי עדיין מתאפיין בעוינות בולטת לעין. שבר כזה בין האזרחים לבין המדינה ניתן לאחות רק בדרך אחת