מירי רגב יושבת על כתפי ענקים

בחירות 2013

רבות דובר על ח”כ מירי רגב ומועמדת העבודה לכנסת סתיו שפיר, ביחד ולחוד, בעיקר מאז העימות המדובר ביניהן בקיץ 2011 והסיבוב השני שלו לפני זמן מה. אני רוצה להתעכב רגע על מאמרה של סתיו שפיר, “היכונו לסערה הגדולה“ (“הארץ”, 29.09.12). כך היא כותבת בתחילתו: “סבא שלי, יצחק, נפטר כשהייתי בת תשע, ולא הספקתי לשאול אותו איך מקימים מדינה. כמה שאני זקוקה לעצה הזאת עכשיו. ואת מי אשאל, אם לא את יליד תל אביב של 1930, הפלמ”חניק שלקח אותי יד-ביד לכנס השנתי של חבריו להכיר לי יצחק אחר, רבין, ועמד לצדי עם כל הילדים כשהרמנו את עינינו אל דור הנפילים ההוא שכל כך חסר לנו היום.”

כיצד אם כן הקימו דור הנפילים את המדינה? ומהו הקשר בין האופן שבו הוקמה להתבטאויות הגזעניות של ח”כ מירי רגב?

ראשית ההלכה ולאחר מכן המעשה. ההלכה של דור הנפילים, ששפיר מעריצה את פועלם, קבעה למשל שהארץ ריקה מלא-יהודים: “ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ”, “הפרחת השממה”, “עבודה עברית”, ובהמשך “אין עם פלסטיני” ו”ייהוד הגליל” הן אמירות שטבעו גיבוריה האידיאולוגיים של שפיר.

ומהלכה למעשה: כל המוסדות שהקימו דור המייסדים – הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, מינהל מקרקעי ישראל, הסתדרות העובדים, תנועות נוער ומפלגות פוליטיות – פעלו ברוח זו על מנת “לגאול” את הארץ מתושביה הפלסטינים. הקיבוץ הינו הביטוי המובהק ביותר בשטח לרעיון של הפקעת האדמה מידיים פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, ויהודיות בלבד. הקיבוצים הם אלה שנהנים, עד היום, מהפרויקט הגדול של נישול העם הפלסטיני מאדמתו. ידם של מזרחים בפריפריה לא היתה, ועודנה איננה, במעל.

יתרה מכך: במהלך המלחמה ב-1948 ניתנה לכוחות הלוחמים סמכות למחות כפרים פלסטינים מעל פני האדמה. לשון ההוראה למפקדים: “יש לתפוס, לבער או להשמיד, לפי שיקול דעתך”.¹ כיום, אין חולקים על הנתון לפיו תושביהם של כ-370 כפרים פלסטינים היו לפליטים, ורוב הכפרים נמחו מעל פני האדמה, בעטייה של תוכנית ד’, זאת בנוסף לתושבי ערים גדולות שנסו או גורשו מבתיהם. מעשה נוסף שאין חולקים לגביו הוא שבירת ידיהם ורגליהם של מפגינים פלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה, בהוראתו של שר הביטחון דאז יצחק רבין, גיבור נוסף של שפיר.

מאמרה של שפיר משקף אפוא את אותה אלימות גזענית שהודחקה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ההרג והאלימות הללו מתורגמים ליוקרה פוליטית – היא דור שלישי ל”מלח הארץ”, וגאה בכך. באורח פלא, סתיו שפיר היא נושאת הדגל החברתי, הנאור, המוסרי, למרות שבמאמרה היא למעשה מעלימה מדפי ההיסטוריה פשעים שבוצעו נגד העם הפלסטיני. בכך היא ממשיכה את דרכה של ההגמוניה האשכנזית אשר ביקשה, ובמידה רבה הצליחה, להשכיח את האלימות הגזענית שלה עצמה.

כיצד כל זה קשור למירי רגב? נהוג לומר על בוחרי הליכוד שהם “לא רציונליים”. זה לא נכון. בוחרי הליכוד חיפשו ומצאו אלטרנטיבה פוליטית במציאות שביקשה להדיר אותם ממוקדי הכוח במדינה כגון המוסדות לעיל. חלק ממצביעי הליכוד, ומירי רגב נציגתם, עושים זאת באמצעות צעקה נפשעת של משהו שעד כניסתו למערכה נהוג היה להשתיק: יש לגרש את מי שאינו יהודי. הם אימצו את כללי המשחק, שנוסחו על-ידי אבותיה ההיסטוריים-אידיאולוגיים של שפיר, לפיהם מעמד פוליטי מקבלים בישראל בעיקר באמצעות מאבק בעם הפלסטיני, ובנו את המסגרות אשר עושות את זה באופן אחר. הכעס כלפי בוחרי הליכוד וכלפי ח”כ מירי רגב הוא אם כן על האופן שבו הם צועקים את מה שאסור להגיד.

כאשר מירי רגב מתבטאת בצורה גזענית, הרשתות החברתיות מלאות באמירות פוגעניות כלפיה, מה שכנראה מאפשר לרבים להרגיש עם עצמם מוסריים וצודקים. לא ראיתי ולו התייחסות שלילית אחת כלפי סתיו שפיר בעקבות מאמרה לעיל, למרות שהוא טומן בחובו אלימות גזענית ממוסדת וקשה הרבה יותר. ייתכן שזו הסיבה שהביקורת שלי כלפי רגב, בטיוטה ראשונה של פוסט זה, היתה מאופקת משהו: אם בשמאל מעלימים עין מהניסיון של סתיו שפיר לארגן את ההיסטוריה הישראלית באופן שמוציא אותה, ואת השבט הלבן כולו, נקיים מכל רבב, אז אני לא מוכן ליישר קו עם ביקורת קשה כלפי רגב.

במבט שני, היה לי חשוב להעמיד דברים על דיוקם לגבי רגב והתבטאויותיה: לומר על פליטים שגרים בדרום תל אביב שהם כמו סרטן, למשל, זוהי הסתה לגזענות מהסוג הגרוע ביותר. אני לגמרי מזדהה עם תושבי דרום תל אביב שדורשים תיקון מהיר של מצב שהוא בלתי-נסבל; אבל מירי רגב עצמה ניסתה להרוויח עוד כמה קולות באמצעות הפצת שנאה גזענית. הייתי שמח מאד לו בעקבות התבטאות זו היתה נפתחת נגדה חקירה או שרגב היתה מושעית מתפקידה כחברת כנסת.

ובכל זאת, אני מתנגד לדיבור שרואה במירי רגב או בחלק מאוהדי בית”ר ירושלים את חזות הגזענות והאלימות הפוליטית בישראל, תוך שימוש בהתבטאויות מנמיכות ומכלילות כמו “אחת מהשוק”, “צ’חצ’חית” וכו’. ההיסטוריה הישראלית טומנת בחובה אלימות לבנה, מושתקת ושקופה, שאינה פחות גזענית במהותה. מירי רגב יושבת על כתפי ענקים, נפילים, שכדאי להפנות את המבט ואת האצבע המאשימה גם, אם לא בעיקר, אליהם.

לקריאה נוספת:

עוד של תום מהגר

עוד על בחירות 2013

———————————————————————————————————

 1 מוריס, בני. “לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949”. הוצאת עם עובד/ספריית אפקים. עמ’ 94.