איך הנטייה לקיטש קנתה אחיזה במחוזותינו

במסה קצרה בתוך הרומן ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״ נדרש מילן קונדרה, הסופר הצ׳כי הנודע, לסוגיית הקיטש. וכך הוא מגדיר את המונח: קיטש הוא כפירה בחרא; במובן הקונקרטי והמטאפורי של המלה. יש כמובן לא מעט דברים טובים בחיינו – אך הדברים שלהלן מוקדשים לצד השני, או ליתר דיוק להתכחשות ולכפירה בו.

אם מקבלים את ההגדרה של קונדרה, אפשר לומר שהנטייה לקיטש קנתה לה אחיזה ניכרת במקומותינו. נראה כי ההתכחשות לחרא היתה לרבים בישראל למעין טבע שני. מטבעו (הראשון), ככל יצור, הישראלי מחרבן, ולכן החרא הינו מרכיב בלתי נפרד מקיומו. אלא שדווקא מעורבתו המוגזמת בחרא ונוכחותו המתמדת והגדושה של החרא בחייו הביאו אותו לידי כמיהה אבסורדית-אידאליסטית, כאילו אם יתכחש מספיק חזק לחרא יהיו חייו יפים יותר.

לא דרוש מאמץ כביר כדי לחשוף ביטויים של התכחשות לחרא בחברה הישראלית. הישראלי הממוצע מתכחש כמעט לכל מה שלא נוח לו לשמוע. בעוד הוא נמשך למופעי קיטש שונים המבטיחים לו אחדות מדומינת בעם או זהות אינטרסים בין המשטר לתושבי הארץ, כפירתו בחרא, כך נדמה לעתים, אינה יודעות גבול. כדי שלא לקיים דיון בהוצאות להורג למשל, הוא רואה במי שחושפת את קיומן בוגדת ומברך על ענישתה וכליאתה. מי שמתוודא, אפילו מתוך לב הסחי והסחיות על הקושי הנפשי והמוסרי הכרוך בהטלת משטר צבאי וקיומו בפועל – ובכך מציף את החרא – נחשב גם הוא בוגד. מי שידבר על חריגות מהנורמה עלול לסבול מקצרים חשמלים במשרדיו. ומי שיסייע לחלשים ממנו, כמו עזרא נאווי, ייעצר ולא יפגש אפילו עם עו״ד לזמן מסוים. בנקודה הזו כבר מסתברת הסכנה שבקיטש: מה שהתחיל כהתכחשות לחרא ממשיך מכוח האנרציה והעקביות לרדיפה של ארגוני זכויות אדם, לדיכוי של פעילי זכויות אדם, להתכחשות לזכויות אדם, ולבסוף למלחמה באדם שנברא בצלם.

ישראל הרשמית חרתה כבר מזמן את הקיטש על דגלה ואף הפכה אותו למדיניות. דוגמא אחת היא רצועת עזה, המקום ששימש כמאגר פועלים זולים ל״בניין הארץ״ וסיפק לה תוצרת חקלאית לאחר 1967. פתאום מבקשת מדינת ישראל ובעקבותיה גם הישראלי הממוצע לשכוח את העובדה הזו. במקום להתמודד עם החרא שבנתה מדינת ישראל ועיצבה במו ידיה היא מעדיפה לכלוא את יושבי רצועת עזה על פליטיה, פליטות שגם לה יפה הקיטש, ולשכוח ממנה, להתכחש לה. כאילו מצבה המחורבן של הרצועה לא קשור למדינת ישראל, כאילו התנתקות וסגר יכולים לעלות בקנה אחד. שלא להזכיר חס וחלילה את קיץ 2014. לו יפה במיוחד השתיקה.

העיסוק בנושאים ״בטחוניים״ עומד כולו בסימן הקיטש. מכיבוס מעמדם של אסירים פוליטים ותיאורם כאסירים בטחוניים ועד החיבוק והפרחים לצה״ל ולטרור. ההיקסמות הישראלית מהטרור היא קיטש. היא התכחשות להתנגדות לדיכוי, שגם הוא ממילא מוכחש. השיח על הטרור הוא כמובן קיטש מבורך מבחינתו של המשטר. הוא יוצר את הרושם כאילו המשטר מגן על מי שאינו עוסק בטרור. שיח הטרור הקיטשי מתכחש לטרור הכלכלי-חברתי שהמשטר מפעיל נגד נתיניו. הקיטש הבטחוני תמיד מכסה, מעלים ומתכחש למציאות החברתית המחורבנת. לא קשה לנחש למי יש עניין בכך.

לא פשוט לשכנע אנשים להתמסר לקיטש. על המשטר לחסום כמה שיותר ידיעות על קיומו של החרא. בראש ובראשונה נדרשת לשם כך תקשורת מגויסת, תקשורת שהיא בעצמה חובבת קיטש מושבעת. תמיד ימצאו אנשים כמו אילנה דיין, רוני דניאל ומגישת חדשות שתאמר בראיון שהבעיה בישראל היא החום בקיץ. אבל צריך גם לדכא עיתונאים אמיתיים, אנשים שמעוניינים לדווח על החרא ולא להתחנף לצופה הממוצע עם עוד כתבת קיטש. משום כך אנחנו מתבשרים מדי פעם על עיתונאי שישראל סירבה להכניסו לתחומה, על פגיעה מכוונת בעיתונאים וצלמים בשטחים ועל עיתונאי השובת רעב ב״מעצר מנהלי״ כבר למעלה מחמישים יום.

אם עד כאן התקבל הרושם שהנטיה לקיטש היא מאפיין של חוגי ״הימין״ בישראל בלבד, אין זו כוונתי. השיח על הכיבוש גם הוא רווי קיטש. זהו שיח מייצב ומאשרר יותר משהוא מבקר. שיח הכיבוש השמאלני מתכחש לעובדה שאין שני משטרים בין הנהר לים. הוא מבוסס על השאה (סוגסטיה) שקרית ומסוכנת, כאילו מה שמתחולל בשטחים שנכבשו ב-1967 הוא האנומלי וכאילו מה שנעשה לפני 1967 ומה שנעשה מחוץ להם היום מתקבל על הדעת. ודאי, לא יעלה על הדעת לטעון שבעזה ובגדה המערבית המשטר לא פעל ופועל בעוצמות דיכוי שונות מאלו שהוא מפעיל בתוך הקו הירוק. אך המשטר הוא אותו משטר. והיא הנותנת. שיח הכיבוש הטוען שעם אחד לא יכול לדכא עם אחר מסתיר את החרא האמיתי: שמשטר אחד מדכא כאן שני עמים, הגם שרוב משתפי הפעולה שלו יהודים. שיח הכיבוש לא מותיר מקום לדבר על הא-בעיה: העדר הסולידריות בין שני עמים הכפופים למשטר אחד – עם פריווילגיות שונות, כמובן.

ואם כבר הזכרנו פריווילגיות, איך אפשר לא לדבר על הקיטש שבשיח הפוטר את הדיכוי המזרחי כעיסוק בפאנטום, ב״שד עדתי״, בדמיון ובקונספירציה שלא היו כביכול? למרות כל מה שפורסם ונאמר בנושא רבים עדיין מתכחשים לשיטתיות שבה ״טיפלה״ ההגמוניה ביהודים הערבים שפיתתה בדרכיה השונות להגיע למדינת ישראל. אין זה המקום למנות את כל העוולות שגרמה מדינת ישראל למזרחים. אך כדאי להזכיר כמה מהביטוים הקיטשיים שבאמצעותם מנסה מי שמנסה להתכחש לחרא: שיח ה״אכלו לי שתו לי״, ״מי שרוצה מצליח״, ״גם ההורים שלי הגיעו חסרי כל לארץ ועבדו קשה״ וכו׳ – זוהי רק ההתחלה של ההתכחשות לחרא. משם זה ממשיך לתהייה הנצחית מדוע מסרב הבוחר המזרחי להצביע למי שחירבן עליו בעשרים ותשע השנה הראשונות לקיומה של מדינת ישראל באופן כזה שרק מהפכה אמיתית תחלץ אותו ממצבו. כמובן, אלה שכופרים בהסללה, באפליה ובדיכוי שנקט המשטר באמצעות מערכת החינוך שלו, לועגים גם ליכולת הביטוי בעל-פה ובכתב של מי שלא שפר עליו גורלו ולא נולד לקבוצה הנכונה. לקיטש הזה קוראים לזה האשמת הקורבן.

גם השיח על ״הסכנה לדמוקרטיה הישראלית״ הוא קיטש. השיח הזה שגור בפיהם של דוברים פריוולגים שנהנים מפחות דיכוי ומפרשים אותו משום-מה כדמוקרטיה. זוהי התכחשות לחרא: לדיכוי קבוצות אחרות, לקיום של מחנות ריכוז לפליטים (ולחלקם של סוחרי נשק מקומיים בפליטותם), לאסירי איקס, לצווי איסור פרסום, לרדיפתם של מתנגדי משטר, להוצאות להורג, למערכת בתי משפט המשמשת לא פעם חותמת גומי למשטרה החשאית (ולכך שמערכת המשפט מושחתת גם ללא זאת בעצמה במידה לא מבוטלת); זוהי התכחשות לחוסר היכולת להביא לתמורות חיוביות מתוך ובאמצעות המערכת הפרלמנטרית, התכחשות לכך שאם קיימת דמוקרטיה בישראל הרי זה רק במובן אחד: דמוס, אספסוף נבער מדעת שיושב בכנסת ומסית משם קהילה אחת באחרת תוך שהוא גורף לכיסו רווחים ומעטפות.

מכאן כוחו של מעשה האומנות של נטלי כהן וקסברג. כהן וקסברג מזכירה לנו את קיומו של החרא. רדיפתה ע״י המשטר חושפת את מחויבתו לקיטש ואת נסיונו הנואש להתכחש לקיום החרא באמצעות עוד חרא. כפי שראינו, כהן וקסברג איננה מקרה יחיד. גם חטאו של ארגון “שוברים שתיקה” מסתכם למעשה בכך שהוא מצביע על החרא הכרוך בדיכוי צבאי. זהו גם חטאם של חושפי שחיתויות כגון רפי רותם (רשות המסים) ומוטי לייבל (משרד הרווחה). זהו גם חטאם של ארגוני זכויות אדם. מה שמדאיג בכל הסיפור המחורבן הזה הוא שהאזרח הממוצע מוכן לראות את המשטר עושה שימוש בכליו הדכאניים כדי לרדוף אנשים שסודקים משהו במעטה הקיטש שבתוכו הוא חי. זה מתכון די בטוח לטביעה בחרא.