מי שאנחנו
עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית “ים של דמעות”. ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית
משפט מבריק שאמר בנימין נתניהו בנאום בפני הלובי הנוצרי-אמריקאי למען ישראל, חשף מבלי להתכוון את מה שנאמר רק בחדרי-חדרים של שכבת השלטון הישראלית. וכך אמר ראש הממשלה: “אויבנו לא שונאים אותנו בגלל מה שאנחנו עושים, אלא בגלל מי שאנחנו“. נתניהו התכוון למחזר באוזני האוונגליסטים רטוריקה מוכרת ואהובה של ה-9/11, שנשמעה מפי ג’ורג’ בוש הבן ושאר הפונדמנטליסטים האמריקאים ומשמעותה כי פעולות התקפיות של גורמים איסלאמיים אינן קשורות למה שהמערב עושה – ניצול משאבי טבע, דיכוי, פעולות צבאיות נגד אוכלוסיות מוסלמיות – אלא משנאה טהורה לתרבות המערב.
נתניהו גם שאל משפט האשמה קלאסי זה מהווי חייו של המיעוט היהודי שבמשך דורות סבל מרדיפות ופרעות אנטישמיות מידיהם של הנוצרים, כדי להלבישו כישראלי ריבוני בארצו על הפלסטינים הנמצאים תחת כיבושו.
אך כשחושפים את המסקנה הלוגית ממשפט זה מגלים עד כמה צודק נתניהו: מה שחשוב בישראל הוא לא מה את/ה עושה אלא מי את/ה. כלומר השיפוט על מעשיך ייגזר לפי מי אתה. ואכן החברה הישראלית לדורותיה מתנהלת באופן מדויק לאורו של משפט זה, מבלי שאף אחד מהשכבה ההגמונית יודה באמת זו בגלוי. לא תוצאות מעשיך יגזרו את גורלך בישראל לשבט או לחסד, אלא מי אתה. אם גנבת תרנגולות או התחברת לפושעים מהעולם התחתון, אך היית בפלמ”ח – אתה שייך לנוער הזהב ופניך לקריירה מדינית, כלכלית, צבאית מוצלחת. בטח יקימו קרן לפיאור שמך. אם גנבת רכב אך לרוע מזלך אתה פלסטיני, תדמם למוות בשולי הכביש בלי שאף אחד יטרח לקחת אותך לבית החולים.
מרוב הצורך השיטתי לאפיין אתנית אזרחים במרחב הציבורי ישראלי, הפכה ישראל ליצואנית הבכירה של טקטיקות ביטחון המבוססות על אפיון גזעי – Racial profiling (לא לחינם קריאת הזעם בריב טיפוסי ברחוב או בטלוויזיה בארץ, היא “למה מי אתה” ולא “מה אתה עושה, לעזאזל” כפי ששמעתי במדינות אחרות). הבידוק הופנה תמיד כלפי השכבות הנשלטות והמודרות: ערבים, יהודים מזרחים ואתיופים וכן מהגרים מבריה”מ, כאשר הקבוצה השלטונית ראתה עצמה כדברי הסוציולוג פרופ’ יהודה שנהב כ”עדה שקופה”, כלומר כמהות על-עדתית בעלת ערכים אוניברסליים אשר תפקידה להפיץ את תרבות המערב.

בתגובת-נגד קראו היהודים המזרחים לקבוצה השלטונית בשם “אשכנזים”, כדי לנסות לבצע גם הם מיון אתני בשכבת השלטון. גם המהגרים מבריה”מ שהצטרפו בעשרים שנה האחרונות מעוניינים ב”אשכנזיות” השלטון, כדי להתקדם במהירות במסלול החברתי בישראל ולהתגבר באמצעות מוצאם הגיאוגרפי המשותף במזרח אירופה על עניין יהדותם המוטל בספק.

חיטוט בתחתונים הגנטיים
אבל מתברר כי האפיון האתני, כנשק בידי המוחלשים להשגת זכויותיהם, משיג בדיוק את התוצאות ההפוכות. אין תועלת בהעלאת המודעות של שכבת השלטון לאשכנזיות שלה, אלא רק הסחת דעת טריוויאלית והעתקת הבעיה למקום לא רלוונטי. ה”חיטוט בתחתונים הגנטיים”, אם ניקח בהשאלה ביטוי מבריק של פרופ’ צבי בן דור שנאמר בהקשר אחר, כטקטיקה נגד שכבת ההגמוניה בישראל רק תורם להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא רק שאנחנו רוצים להיכלל במעמד השולט כדי להתחלק בשלל האסור. מין ריב פנימי יהודי של בכיינים-לוזרים קנאים – אם לתמצת את הטענה המרכזית במאמרי ההסתה נגד מזרחים, המתפרסמים בקביעות בעיקר ב”הארץ”.
במקום להתעכב על האתניות של השולטים יש צורך להתמקד רק באידיאולוגיה שלהם, זאת שבזכותה ולא בזכות האשכנזיות שלהם שולטים הציונים בישראל, זאת שבשמה הם באו בזמנו לשכנע את קהילות יהודי המזרח להגר לישראל. במקום להתעכב על החפיפה בין הציונים בשלטון לבין מוצאם המזרח-אירופאי, יש לבדוק כיצד הציונות, זאת הנתפסת על ידי רוב המזרחים משום מה כדבר שאין מה לחקור בו, מנקזת אליה את רוב משאבי המדינה וכיצד מידת הרדיקליות האידיאולוגית (“חלוציות”) היא שוות זהב. שהרי ככל שאתה ציוני רדיקלי בשטחים הכבושים, בקיבוץ או ברמת השרון, ככה תקבל יותר.
היהודים המזרחים היו תמיד נספחי משנה לציונות, אבל מאז שהשלטון עבר לימין הדתי בישראל התאפשר גם להם, כמו לדתיים, להפגין רדיקליות ציונית בהתיישבות בשטחים. פעילות זאת גרמה לקפיצה נחשונית במעמדם הכלכלי-חברתי, שלא היתה מתאפשרת אם היו רק תושבי עיירות הפיתוח, לדוגמה. יתר על כן, רובם של המהגרים מבריה”מ לא היו יכולים להגיע לישראל אלמלא רצונה של ההגמוניה הציונית לעבות את שורותיה גם בלא-יהודים, כדי לתת תשובה הולמת לאיום הדמוגרפי הערבי ולהחליש כל ערעור על שלטונם מצד היהודים המזרחים. בינתיים רק הפלסטינים אשר משום מה מסרבים להפוך לציונים ממשיכים באופן עקבי לקרוא לשלטון בישראל בכינוי המדויק “ציוני” (כינוי זה היה מקובל בזמנו, גם בקרב המהגרים ממדינות ערב במעברות של שנות החמישים).

להגדרה זאת יש חשיבות ראשונה במעלה, מאחר והיא מחברת את מאבקם של הפלסטינים ואת מאבקם של יהודי המזרח לכדי מאבק משותף; שהרי הבעיה העיקרית של מדינת ישראל, בין שיוקמו כאן שתי מדינות, מדינה דו-לאומית או מדינה כל אזרחיה, היא הנכונות של המעמדות השולטים לחלוקת משאבים צודקת עם שאר האוכלוסיות בין הים לירדן.
באופן בלתי נתפס, מרבית היהודים המזרחים וכמובן היהודים האשכנזים לא מערערים על האקסיומות של האידיאולוגיה שקבעה את גורלם, כאילו המשולש הציוני: דת, לאומיות, אתניות אותו מצייר שנהב בספרו “היהודים הערבים, לאומיות, דת ואתניות” הוא אצבע אלוהים. כאילו נדונו לחיות כאן לנצח, בחסותה של לאומנות פשוטה חסרת ספקות, באמונה בצדקתה המוחלטת של המדינה הלאומית ובצדקתו של הרצף ההיסטורי בין העם היהודי לבין הציונות.
מה שמקשה עליהם הוא בעיקר הפונדמנטליסטיות הציונית, הרואה בכל בר פלוגתא אויב שיש להשמידו ולא יריב פוליטי לוויכוח הוגן. למרות הדימוי העצמי של ליברלים מערביים שבו מתכסה שכבת ההגמוניה הציונית, היא לא מוצאת סתירה ברעיון שישראל הינה מדינה היא חד-אידיאולוגית, שבקרוב יהיה צורך להישבע אמונים בפרלמנט שלה גם לאידיאולוגיה שלה ולא רק למוסדות המדינה, רעיון שאינו מקובל בעולם הדמוקרטי. שלא לדבר על כך שאין באירופה המערבית אפילו מפלגה שמרנית אחת, שלא לדבר על מפלגות ליברליות, הטוענת כי המדינה צריכה להיות מוגדרת ליחידה אתנית דתית מסוימת – היחידות שטוענות טענה כזאת הן המפלגות הפאשיסטיות.
היהודים המזרחים מיעוט זעיר ונדיר
נדבך נוסף שהיה מוציא את המאבק המזרחי-אזרחי בישראל מאופיו המקומי הוא שיתוף פעולה עם בני ברית חשובים מאוד, יהודי העולם ובראשם יהודי ארצות הברית שבינתיים מונחים בכיס של נתניהו ודומיו.

הממסד הציוני שסיבת קיומו היתה “שלילת הגלות”, שהרי הציונות משמעה פרקטיקה דינמית להמשך כיבוש הקרקע ומקורות המים (“דונם ועוד דונם עז ועד עז”), היה זה שהפיץ דיבה על יהודי הגלות – כפי שמעיד במר לבו פרופ’ יחזקאל קויפמן, ראש החוג למקרא, במאמר בשם “חורבן הנפש” מ-1934 (שעמוס נוי העלה כאן בשבוע שעבר).
היהדות שמהותה סטאטית הייתה מטרה קבועה להתקפות הציונים, גם כשהיה מדובר ביהודי המזרח שבגלות. בספרו הנ”ל מצטט שנהב מסמכים ובהם מאשימים שליחי הישוב הציוני בשנות הארבעים את יהודי בגדאד בסולם ערכים חומרני הרודפים אחרי הצלחה כלכלית, אוהבים להתפלסף, חסרי אופי פחדנים – לא כמותם הציונים סוציאליסטים, הלוחמים הפשוטים והטבעיים שהפגינו זלזול כלפי ערכים חומריים.
“הזהות שלי היא ישראלית, הדת היהודית לא משחקת תפקיד וליהדות מחוץ לישראל אין קיום”, תקף לפני כמה שנים הסופר א.ב. יהושע, ציוני דגול (ולא אשכנזי), בכנס את יהודי ארצות הברית במין אינסטרומנטליות אדולסנטית ציונית מוכרת. ברצותם הציונים הם יהודים, וברצותם הם רק צברים חמודים ועוקצניים.
והטנדר הציוני נוסע
גם כעת משהפסיקו הציונים “לשלול את הגלות” הם עדיין לא אוהבים הוא שמכנים אותם “אשכנזים”. ואכן קשה שלא לראות את הניגוד בין הציונים בישראל לאשכנזים בחו”ל – הוא חריף כמו ההבדל בין הבורים בדרום אפריקה להולנדים בהולנד, ולא רק בפערים הקיצוניים בתחום ההישגים הרוחניים והתרבותיים. מדובר קודם כל בהבדלים מנטליים עצומים בין מיעוט יהודי התומך באופן עקבי בדמוקרטיה ובשוויון זכויות לבין הציונים המנסים להשיג את החשוב בתוקפנות, מבלי להשחית מלים.
היהודים האשכנזים בעולם נבדלים לחלוטין מאלו שהיגרו לפלשתינה גם ביחס לאחיהם היהודים מארצות המזרח. מדובר בקבלה מובנת מאליה. זוהי חוויית יסוד אצל כל יהודי מזרחי שבילה כמה שנים בארצות הברית וגם באירופה. כאשר לדוגמה, הגיעו סטודנטים אמריקאים יהודים ללמוד בישראל בשנות השבעים והשמונים הם נישאו ליהודים מזרחים – עניין שלא היה מקובל לחלוטין בישראל של תחילת המהפך השלטוני. יהודי העולם היו אלה שמימנו בזמנו את פרויקט שיקום השכונות במקום מדינת ישראל והם אלה שהיו המנוע שדחף ומימן את עליית יהודי אתיופיה לישראל.
תודעת המיעוט החזקה עדיין אצל היהודים המזרחים בישראל הייתה יכולה לשמש מכנה משותף אמיץ עם יהודי ארצות הברית אלמלא שבשנים האחרונות חדלו רוב יהודי ארצות הברית להרגיש כמיעוט. זה מכבר הם בראש הסולם החברתי עם כוח פוליטי ועם עושר גדול, מזדהים ומחוברים באופן מוחלט בברית חזקה פוליטית עם הנוצרים הימניים. למרות זאת, יש עדיין קבוצה לא מבוטלת של ליברלים יהודים בארצות הברית המחזיקים בדעות ליברליות דמוקרטיות בבחינת נובלס אובליז’ – ועניינם הגנה על זכויות אדם וזכויות המוסלמים. איתם יש לחתור לשיתוף פעולה כדי לשבור את המונופול של הציונים על גורל היהודים בעולם. כל זאת בהסתייגות מעשית, כי מצפון טהור עוד לא גרם לאנשים לאורך ההיסטוריה לוותר על האינטרסים הלאומנים שלהם.
ובינתיים נוסע לו הטנדר הציוני ונוהג בו הציוני האשכנזי לידו מצטופפים המזרחים, האתיופים והרוסים ומנסים מדי פעם להעיר לנהג על הצפיפות וחוסר הנוחות, ועל כך שגם הם רוצים לנהוג מדי פעם, אם אפשר בבקשה. מאחור יושב הפלסטיני הישראלי בכיסא הילדים חגור כשהדלתות מצדדיו ננעלות מקדימה ולתלונות שלו לא מתייחסים ברצינות. בתא המטען שוכב כפות הפלסטיני מהשטחים ומנסה לצאת ואותו אף אחד לא שואל. כל נוסעי הקבינה לא חושבים שאולי צריך גם שהשוכבים בתא המטען או הקשורים בכיסא הילדים יעברו קדימה ואולי סוף סוף יחליטו כולם ביחד לאן נוסעים ומי יהיה הנהג.


