מהי הבשורה המעשית של ״תור הזהב״?

רוב האנשים חושבים שהם מצביעים רציונאליים, אבל הם לא. מחקרים מראים שאנשים מצביעים בהתאם לדפוסי ההצבעה של הוריהם, ובואו לא נתעלם גם מאלמנט הזהות: כשאני משלשלת את הפתק לקלפי אני לא חושבת רק על אידיאולוגיה פוליטית – אני רואה את עצמי דרך עיניה של החברה, ומדמיינת את האופן שבו ההצבעה שלי נתפסת בעיני אחרים. המטען התרבותי של כל אחד מהצדדים במפה הפוליטית משחק תפקיד מכריע ביכולת שלנו לתת להם את הקול שלנו, גם כשאנחנו עומדים לבד מאחורי הפרגוד. הזיהוי של השמאל הישראלי עם אליטיזם וצביעות הוא חלק מהסיבה שמזרחים רבים מתקשים להצביע בעבורו, וגם יכול להסביר לפחות באופן חלקי למה אפשר למצוא הרבה אקדמאים שדווקא כן מצביעים לו.

לתנועה החדשה ״תור הזהב – עכשיו תורנו״ יש זהות מגובשת יחסית. מדובר בגברים ובנשים, דעתניים, לא מפחדים מהשכלה, מסורתיים ונהנים לשמוע מוזיקה מזרחית. הם יודעים שהתרבות שלהם נגנבה מהם ושהם בעצם מעין יצורי כלאיים שהציונות האשכנזית יצרה. הם בני המקום במובן הרחב. הם הרבה יותר קרובים למזרח התיכון במורשתם ובתרבותם מאשר האשכנזים בישראל, אותם אלה שקבעו שהמטען אותו הביאו המזרחים אל הישראליות אינו רצוי, ובכך הדירו את המזרחיות מהשתייכות לישראליות (מוזיקאים אשכנזים עושים מוזיקה ישראלית, אבל מוזיקאים מזרחים עושים מוזיקה ים-תיכונית).

ההיסטוריה הקולקטיבית שאליה מתייחסים חברי תור הזהב כוללת את הפנתרים השחורים (אבל לא את הקשת הדמוקרטית המזרחית, כך נראה) ואת המעברות וילדי הגזזת וחטיפת ילדי תימן ובתי הספר המקצועיים, ובעיקר את חוויית הזרות למקום שאתה אמור להרגיש בו הכי בבית. ההיסטוריה הקולקטיבית הזו היא כזו שמזרחים רבים יוכלו להזדהות איתה, כי היא ההיסטוריה שבעל-פה שלנו. היא אמנם לא נלמדת בבתי-הספר, אבל אנחנו שומעים אותה מההורים, הסבים והסבתות, הדודים והדודות שלנו.

ההתעוררות המזרחית של השנים האחרונות הצליחה לסחוף רבים – לא מעט בזכות עדי קיסר ו״ערס פואטיקה״ שלה, אופיר טובול (מייסד ״תור הזהב״) ו״קפה גיברלטר״ שלו, אורטל בן דיין ופרופיל הפייסבוק שלה ואנשי רוח ותרבות רבים אחרים שהפסיקו לשתוק. אחרי הבחירות האחרונות נראה היה כי השלב ההגיוני הבא הוא הקמת התארגנות פוליטית שתצליח לייצר קול ובית פוליטי לכל אותם אזרחים שלא באמת שייכים למשחק הפוליטי הפנים-אשכנזי, או לפחות לספק להם אלטרנטיבה ראויה, שאינה בגדר ״הרע במיעוטו״ אלא בבחינת ייצוג פוליטי של ממש שאפשר להזדהות איתו. ״תור הזהב״ אמורה למלא את החלל הזה, אבל אחרי שנכחתי לפני כחודש בכנס ההשקה התל אביבי (והראשון) שלהם, נראה שהם עוד לא לגמרי שם.

נציגיה של קבוצת המייסדים דיברו בזה אחר זו, ונאם גם ארז ביטון שנדמה שכבר אין צורך להציגו. הם דיברו על העוולות שהם – ואחרים – מדברים עליהן כבר שנים; הם הסבירו מאיפה הם באים ולאן הם רוצים ללכת, אבל הם לא הסבירו באיזו דרך. הם לא הציגו משנה סדורה ואחידה שיכולה לעזור לכל אחד מעשרות האנשים שנכחו בבר הקטן בדרום תל אביב לדמיין את המסלול בו הם יובילו אותנו עד להגשמת החלום של ישראל טובה יותר.

באופן מעניין, הדובר הכי קונקרטי היה חגי אוזן שהסביר איך התרבות, האמנות והשירה הן גשר שדרכו אפשר וחייב לחבר את ישראל ואזרחיה למרחב שאנחנו חיים בו. בשיחה אישית שניהלתי איתו בתחילת הערב, הוא הסביר שהרעיון שלהם הוא לבחון כל סוגיה – מדינית, כלכלית, חברתית – לגופה, ולהחליט בהתאם לערכים האנושיים שלנו. זה נשמע כמו משהו שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לו, אבל איך רותמים ככה אנשים? מהי העמדה שלהם בנוגע לסוגיות ביטחוניות? מהי עמדתם בנוגע לסוגיות חוץ? מהי הגישה המנחה בכל הנוגע לסוגיות דת ומדינה?

אז בעצם לא היה שם הרבה חידוש. המייסדים והמייסדות אמרו דברים חשובים, ארז ביטון היה מעורר השראה, אבל לא עלה שם שום דבר שלא שמענו קודם. ההתרגשות (הנוגעת ללב, באמת) ניכרה עליהם, וזה מבדיל אותם מהפוליטיקאים שלנו – המשופשפים, המחושבים, המנוכרים והמנותקים. האנושיות הזו, בצירוף הדרך שהם עשו, כל אחד לחוד וכולם ביחד, מייצרת המון אמון ואפילו תקווה. עם זאת, כדאי שיציגו קווים מנחים ברורים של הדרך להשגת מטרות; כדאי שידברו על שותפים פוליטיים פוטנציאליים ומי שלעולם לא יהיו איתם באותו צד (האם “הבית היהודי” יכולה להיות שותפה? ואם כן, איפה זה שם את היחס לרשימה המשותפת? הרי פתרונות נקודתיים לא יעבדו כשמדובר בהרכב קואליציוני); כדאי שיסבירו מה יהיו מקורות המימון של התכניות הכלכליות (המעורפלות בינתיים) שלהם.

״תור הזהב״ נהנית עכשיו מהפוטנציאל הגלום בכל דבר חדש, אבל לא בטוח שכל התמיכה והאהדה והסקרנות יתורגמו לכוח פוליטי ממשי אם לא תהיה, לצד התקווה, גם בשורה קצת יותר פרקטית שההתארגנות הזו תביא עימה.