הדמוקרטיה המוגבלת שלנו

הפגנות המיליונים במצרים במלאת שנה לבחירתו של מורסי והפלתו אחרי 48 שעות, מעוררות קינאה בקרב כל מי שעדיין המומים מהמפנה הפוליטי שעבר על מחאת קיץ 2011 בישראל. חשבנו שאנחנו הולכים בעקבות המצרים, ומסתבר שהם הבינו מהר מאיתנו שדמוקרטיה איננה רק בחירות ועריצות הרוב הפרלמנטרי, אלא כיבוד זכויות המיעוטים (שנרמסו בחוקה החדשה) והיענות לדרישות והצרכים הכלכליים של העם. ברגע שהכלכלה מדכדכת והאחים המוסלמים מנסים לכפות חוקה שפוגעת בזכויות המיעוטים – הנשיא נתבע לתת את הדין.

הגדרת האירועים במצרים כהפיכה צבאית חושפת את הקושי בהבנת מהות הדמוקרטיה. בישראל תופסים את האחרונה כעניין פורמלי של ריבוי מפלגות ובחירות תקופתיות, ולא במובן המהותי של שוויון בין האזרחים, כיבוד זכויות אזרח והמיעוט וייצוג עמדות הציבור. אצלנו, בזמן שהעם דרש צדק חברתי, נתניהו היה עסוק בהמצאת תרגילים איך להתחמק מהדרישה ולעקוף את רצון רוב הציבור. תחילה המציא את ועדת טרכטנברג, בלי לתת ייצוג למפגינים, אחר כך מצא אויבים וסכנות היווצרות תלות של הציבור במדינה, ולבסוף עודד את הסחת הדעת על ידי סיסמת השוויון בנטל, המפנה אמצע מאשימה כלפי הקבוצות העניות ביותר על כך שאינן משולבות בשוק העבודה ואינן משרתות בצבא.

בעיית היסוד של החברה הישראלית היא הדמוקרטיה המוגבלת שלה, לפיה “העם” איננו מוגדר ככלל אזרחי המדינה, בוודאי לא כלל נתיניה. מושג העם מפולג ומסכסך, וקל להסית את האחד נגד השני. העיקרון הדמוקרטי הבסיסי לפיו כל נתיני השלטון הם אזרחים שווים איננו קיים, אלא ישנם אזרחים ששווים יותר ושווים פחות ויש מי שמשולל אזרחות. האיבה וההסתה אינם רק כלפי משוללי האזרחות – מהגרי עבודה, פליטים ופלסטינים – אלא גם כלפי אזרחי ישראל הערבים. אך האיבה הגזענית מעולם לא נעצרת, היא חודרת לגבולות הקולקטיב היהודי, בביטויים גזעניים כלפי אתיופים, חרדים, מזרחים ונשים, לא רק במילים אלא במעשים שלטוניים.

כשמתפרסמים נתונים סטטיסטיים על ישראל כמדינה מובילה בעוני ובאי-שוויון, ראש הממשלה מסוגל להגיד, בלי להניד עפעף, כי בלי ערבים וחרדים מצבנו טוב מאוד. נכון, בלי העניים מצב העוני בישראל הוא כמו בשוודיה. למזלו לעניים בישראל יש זהות של “אחר”, לכן אפשר להמשיך ולהחמיר את מצבם על ידי קיצוץ קצבאות הילדים בניגוד לכל היגיון חברתי או כלכלי, ולכל עקרון מוסרי של דאגה לעניי עירנו. לדידו של נתניהו עשירי העולם (“המשקיעים”) קודמים, ראו כדוגמה את מינוי פרנקל כנגיד הבנק ונציג “המשקיעים” בארץ.

ביסוד הכשל הדמוקרטי של המשטר בישראל ניצבת הפרשנות של עם נבחר המזכה אותנו בפריבילגיות, במקום החובה האוניברסלית לשוויון, לאזרח ולגר. באופן ציני קוראים לזה מדינה “יהודית ודמוקרטית”. אין מצב כזה של דמוקרטיה לקבוצה מסוימת. אם הדמוקרטיה איננה לכולם היא פשוט לא דמוקרטיה. זה מה שאמר העם המצרי לאחים המוסלמים כשניסו לחוקק חוקה “מוסלמית ודמוקרטית”. מתי תקום אצלנו תנועת מחאה המונית שתאמר לא ל”אחים היהודים” ולמדינה היהודית ודמוקרטית?

בלי זה אין זכות לתביעת העם לצדק ושוויון. כי צדק ושוויון, כמו דמוקרטיה, לא ניתנים לחלוקה, ואם הם ניתנים לחלק מהציבור פרוש הדבר אי-צדק ואי-שוויון. על כך נפלה המחאה בישראל – על הסתה נגד סודנים ופלסטינים תחילה, ונגד הזועביז והחרדים אחר כך. זאת ממשלת ישראל של ה”אחים היהודים”, ממשלת ההסתה האנטי-דמוקרטית, קואליציה של דורשי פריבילגיות ליהודים, למשרתים בצבא, למתנחלים, ולמעמד הבינוני הגבוה.

כל עוד לא קם מולם מחנה דמוקרטי, התובע שוויון כלכלי ואזרחי לכולם, ומסוגל להתגבר על הפילוג הפנימי בין חלקי “העם”, שלטון ההון ימשיך להשתולל ולהעמיק את האי-שוויון. הרי אין “עם” שיקום מולו. השינוי התודעתי הנדרש הוא עצום, הרבה יותר מאשר במצרים נגד הדיקטטורה של מובארק או מורסי. לשם כך לא מספיק סדר יום אזרחי, או חברתי-כלכלי, דרוש שינוי פוליטי יסודי כדי לכונן את העם הדורש צדק, שוויון ודמוקרטיה.

לקריאה נוספת:

להחזיר לעצמו את מושכות ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

עוד של לב גרינברג