מצ'עמם לי
פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר “קדמה”, במה לדיון מזרחי
מזה זמן מה שאני נאבקת בשעמום שנופל עלי בכל פעם שאני מנסה לכתוב את המאמר הזה, על אופוזיציה בישראל. שעמום יכול לסמן רגשות שונים, שמסתתרים מאחוריו: לעתים הוא תגובה למשהו תוקפני שמרחף באוויר, ושנגדו אפשר להתגונן על ידי טשטוש עצמי. לעתים הוא מהווה תגובה ישירה למשעמם ולמרדים עצמו. ופעמים אחרות יש מאחוריו תסכול ויאוש. לא תמיד ברור מאיפה הוא נובע, אבל הוא שם. אני מוצאת עצמי נאבקת בניסיון לקרוא דיונים על כלום, לנסות ולחוש מעורבות גדולה יותר, וזה לא הולך.
למשל, הדיון על ההתבטאות ההיא של נפתלי בנט. אנשים שוקלים את הבעד והנגד: האם יש מקום למצפון או לא, האם נכון לסרב לפנות התנחלויות או לא. כל זה מכסה על העובדה שבזמן הדיון עצמו פלסטינים נרצחים והתנחלויות נבנות. עולם וישראל כמנהגם נוהגים תוך ליהוג ליהוגים. זה משמים כי מדובר בדינמיקה ידועה של דיון-לכאורה, כזה שאפשר להחליף את מושאו בכל נושא אחר שעלה על סדר היום הישראלי בעשורים האחרונים. במקום האמירה של בנט, אפשר לעסוק ב”התנתקות”, ב”פינוי מעלה אגזוזים” או בדו”ח העוני/מבקר המדינה/תוצאות מבחני המיצ”ב. לכל הדיונים הללו אין תכלית ממילא, זולת העובדה שהם מסיחים את הדעת ויוצרים תחושה של התעסקות חשובה, כזו שתביא לאיזה סיפוק קצר מועד. לתוצאת הדיון אין חשיבות. לא מדובר בענין אמיתי בדבר עצמו, בהשלכות החברתיות, או בניסיון לשפר את חיי התושבים במקום. חשוב יותר לתחמן במיצ”ב כך שיתקבלו תוצאות מיצ”ג, שאפשר יהיה להמשיך איתן את החיים במדינת-הכאילו.
במובן הזה מדינת ישראל מתנהגת כמו חייל בדיכאון, כמו מי שלוקח סמים ומאונן כדי לשכוח את מצבו הבסיסי תוך ההמתנה לשחרור, רק כדי לגלות שהוא לא נוהג באופן שונה בהודו (ה”התפתחות” הזו מתועדת בסרטו של דניאל סיון, “מורעלים”, המלווה ארבעה צעירים מרמת השרון שמתחילים את ההתנסות במסלול הסמים באמסטרדם, עוד לפני הגיוס).
שבועות ארוכים חשבתי שהשעמום נובע בעצם מכך שבישראל לא קיימת אופוזיציה. למעט מפלגה לא ציונית אחת, בל”ד, כל המפלגות משחקות את משחק הכאילו-דמוקרטיה. במדינה היהודית-דמוקרטית אסור שהקולות האופוזיציוניים יישמעו. ויש לא מעט דרכים להשתיק אותם. אפשר לכלוא פעילים, להפחיד אותם בחקירות, לזמן אותם לשיחות עם אנשי שב”כ, כמו שקרה עם פעילי הפנתרים השחורים, ואפשר גם להושיט להם זרת מלפנים ולכופף את ידם מאחור כך שלא יוכלו לא לחפון חופן ולא לקמוץ קומץ, כפי שירא החמדן, זה שעושה יד אחת עם “חוק הגזזת”. בראש סדר העדיפויות עומדת הדאגה שלא לפתוח את הארכיונים ולחשוף את הפשע. האשכנזים שעשו מזה קריירה כבר נחים על משכבם בשלום (אם עוד מותר להשתמש במילה הזו). בניגוד לטענות, המידע דווקא היה נגיש והתיקים פתוחים עבור המלומדים, פרופ’ שיבא ופרופ’ מודן. זה האחרון חקר בתיקים לצורך כתיבת מאמר בעיתון יוקרתי (The Lancet) לפני שהם נעלמו בתהום האשכנשיה. אזי, יהודי ישראל כבר הפנימו את העובדה שיש דברים שאסור לדבר עליהם ודברים שאסור להגיד. לא מעט אפילו נהנו ונהנים מהילת ה”שושו”. איזשהו רווח הרי צריך להיות לעניין. למשל האשליה של הידע והשליטה, להיות הנבחר ש”יודע”.
אחרי יותר משישים שנות שלטון ציוני לא נותר יותר מההסתרה. הסתרת הנכבה כאילו לא היתה, ההכחשה של חטיפת הילדים התימנים, העלמת המידע והשקרים לגבי השימוש שנעשה בהקרנות נגד גזזת, והסירוב להודות שנשים אתיופיות “זוכות” בהזרקה חינם של אמצעי מניעה, כדי להגביל את הילודה של “המגזר”, כפי שנעשה בימי היישוב הראשונים עם נשים תימניות.
בלעדיך אני חצי בן אדם, בלעדיך אני בעצם כלום
אבל אחרי מחשבה נוספת החלטתי שלא יכול להיות שמצ’עמם לי רק בגלל שאין אופוזיציה, גם אם זה אמור להיות נושא המאמר. מי שעזרה לי להבין את מקור השעמום היא שרית חדד, כששרה לביבי “אתה תותח”. כזה תותח שזקוק לאשה שתזמר זאת לפני אולם ומלואו? חשבתי שתותחים אמיתיים לא רצים לספר לחבר’ה ובטח שלא שולחים אשה לספר זאת במקומם. איפה, איפה בגין – “לא-שואלים-גבר-איפה-הוא-בילה-
מפלגות ישראליות צצות כמו יערות קק”ל אחרי הנכבה: לפני כל עונת בחירות אפשר למצוא בתפריט הרשימות לפחות מפלגה אחת, שזה עתה נוסדה, עם שם בעל מומנטום ו”עם הפנים לעתיד” (התחיה/צומת/יש עתיד/קדימה/התנועה/עצמאות/
רוב המפלגות הללו עסוקות בהמלכת מלכים על עצמן ועל אחרים. לרוב לא מדובר ברשימה עם מסורת ולכן עניין המצע הוא די שולי. מישהו זוכר למשל את מפלגת המרכז? מה היא הציעה? בדרך כלל, השאלה החשובה היא: “מי יביא קולות?” כי קולות הבוחרים הם הרי לב העניין, והעניין הוא בחירת מועמד או מועמדת שיהיו…מה? אלו שמביאים קולות.
עקרות פוליטית
את השינוי שעבר על הגדרת הקולקטיב היהודי בישראל אפשר לתאר באמצעות המודל לטיפול קבוצתי פסיכואנליטי של ביון. וילפרד ביון, פסיכיאטר ופסיכונאליטיקאי בריטי שהיה מחלוצי הטיפול הקבוצתי, החל לטפל בחיילים שנפצעו במלחמת העולם השנייה באופן קבוצתי, בעיקר בשל חוסר זמן לטיפול על בסיס פרטני. הטיפול הקבוצתי הצליח כל כך עד שהנהלת בית החולים הצבאי פיטרה את ביון. חיילים, כפי ששמענו ב”בטיפול” מאביו של ידין הטייס, לא אמורים להרגיש. הם אמורים לבצע. אין צורך לספר שתפיסה זו יצרה בעיות פסיכולוגיות חמורות. על בסיס התובנה הזו, כמו בנסיונות מאוחרים יותר, ביון תיאר שלושה מודלים של פעולה קבוצתית בקרב קבוצות שהוגדרו ככאלו שאינן קבוצות עבודה: קבוצת תלות, שחבריה שוקעים במצב פאסיבי כמו בגן עדן ומחכים שמישהו יעשה בשבילם את העבודה, קבוצה שבה יש בנייה של זוג והקבוצה מחכה שהוא יוליד לה משהו חדש שיביא את השינוי, וקבוצה שפועלת לפי העיקרון של “הילחם או ברח” (fight or flight).
מדינת ישראל תפקדה שנים רבות בהתאם לטיפוס של קבוצת “הילחם או ברח” של ביון. זו קבוצה שזקוקה לאויב חיצוני או פנימי (בתפקיד “השעיר לעזאזל”) כדי לתפקד, ולא יכולה להפנות את הכוחות הפוריים והיצירתיים שבתוכה לגדילה וצמיחה מכיוון שאלו מכוונים למאבק באויב, שעליו גם מושלכות הבעיות הפנימיות של הקבוצה. בהיסטוריה של ישראל, “הערבים” מילאו את תפקיד האויב החיצוני, ומשום שהם גם מהווים חלק מהחברה הישראלית, כולל המזרחים שבהם, הם הפכו גם לאויב פנימי. כך גם החרדים, שעוד לפני תקומת הציונות לוהקו לתפקיד השעיר לעזאזל במסורת האנטישמית האירופית העתיקה. מסיבה זו, הקבוצה הגדולה צריכה לדכא אותם ולהשליך כל חסימה של התפתחות ושינוי על האויב. “קודם שיהיה שלום עם הערבים, ואז נתפנה לעניני חברה ורווחה”, או “החרדים והערבים מנצלים את המדינה”, כך שתוסר כל אחריות מחבריה שלה. בקבוצה כזו יש עיסוק אינטנסיבי ב”אויב”, היות והוא זה שמתפעל ומשמר את האחדות הפנימית שלה. בלי החרדים אין ליאיר לפיד מה להגיד, ובלי המתנחלים “שלום עכשיו” היא כמו הליקופטר בלי טייס.
בשנים האחרונות ישראל עברה מדינמיקה קבוצתית כזו לדינמיקה קבוצתית אחרת, זו של הקבוצה התלותית. לפי ביון, כאמור, בקבוצה כזו חברי הקבוצה משולים למי שנשענים על כיסא הנוח שלהם ומחכים שמנחה הקבוצה או מנהיג חזק יעשה עבורם את העבודה. התקוות הגדולות שחברי הקבוצה תולים ב”איש החזק” מתבטאות בפרסונליזציה של העניין במנחה, בזמן שחברי הקבוצה שקועים בייאוש ובחוסר מעש. מדובר במבנה לא דמוקרטי שמעודד פאסיביות של החברים. מפלגות עם מסורת דמוקרטית נוטות לתקן תקנון שמגביל אפשרויות טוטאליטריות בתוך המפלגה, אבל התרבות הפוליטית בישראל הפכה בשנים האחרונות, בתוך ייאוש ודיכאון גוברים, לכל כך אישית, עד שנראה לנו מובן מאליו ששרית חדד יכולה לשיר לביבי במהלך תקופת בחירות: “אתה תותח”. המילים הללו שלקוחות מהז’רגון הצבאי מדגישות את גבריותו של המנהיג, ואת היותו ביטחוניסט עם כוח. ה”אין, אין עליך” הזה קורה בתוך הליכוד, “מפלגה עממית” כלומר מפלגה עם שיק מזרחי שמייצגת את העם, או את השאיפה למנהיג אידיאלי, שיעשה עבורה את העבודה. שימו את ביבי במפלגת העבודה והוא יהיה פופולרי כמו פרס.
לשם השוואה, בבחירות הקודמות בארה”ב אפשר היה לצפות בדינמיקה של עבודה, תחת הסיסמה Yes we can. סיסמא זו קוראת לדינמיקה קבוצתית מסוג שונה, היות והיא פונה לכלל. דרכה הצליחה המפלגה הדמוקרטית תחת אובמה לחזור לשלטון. חשוב מזה, הדינמיקה הזו גרמה לאנשים רבים להטות שכם ולהרגיש שותפים. הקולקטיב הישראלי עוקב לרוב אחר המודוס של “קבוצת תלות” ומצפה לשינוי מבחוץ, בין אם מחוץ לקולקטיב (“האמריקאים לא ייתנו”, “העולם לא ייתן”) או מתוכו. הציפייה היא למנהיג שיעמוד מול ה”אמריקאים” או “העולם”. בכל מקרה, הקבוצה עצמה לא מייצרת עבודה משותפת. לכאורה, אפשר היה לראות ניצנים של קבוצות כאלו במהלך המחאה לפני שנה וחצי, אלא שרוב הכוחות בקבוצות פעלו לשימור האשליה של קבוצה בעלת אויב חיצוני ולא העזו להסתכל פנימה. גם כאן, לא נשקלה כלל האפשרות שהאויב החיצוני הוא אולי אמיתי, אבל לא פחות מזה הוא סימפטום לבעיה פנימית הרסנית.
לכן, אחרי שנים של דיכוי של כל קול אופוזיציוני, שבא ידי ביטוי למשל בניסיון למנוע את השתתפותה של חנין זועבי, מי שמגלמת בגופה שלה את “האויב”, בחיים הפוליטיים, גם הקואליציה כבר מתה. אין בהווה כמעט שום עבודה קבוצתית במנגנונים הפוליטיים, אלא רק ניסיון לבחור “תותחים”. מול ביבי התותח ניסתה שלי להציב את כיפת הברזל, ציפי גייסה את טילי הפטריוט וכולן ניסו להיבחר. להיבחר לא כדי להיטיב עם העם, אלא כדי להמשיך ב”כאילו”. הלוא הילדים שלה אמרו לה שהיא צריכה להתגייס להצלת המולדת. והעם שומעים (במעומעם) את הקולות (ב-2011 חל זינוק ברישום ריטאלין בעשרות אחוזים, בעיקר למבוגרים) ומקווים שמישהו יעשה עבורם את העבודה. ואם שרה היא לא בדיוק מישל אובמה, אז שביבי יעשה את זה לבד. הוא הרי תותח.
חנוטים בתחתוני צמר
האגדה והרופאים מספרים שכשהגיעו ראשוני המהגרים היהודים מגרמניה לישראל, הם הביאו איתם את המלתחה הגרמנית שלהם שכללה תחתוני צמר, פריט חשוב בקור המרכז-אירופאי. בחום הפלסטיני התחתונים גירדו, אבל יותר מזה, הסתבר שנהגי משאית שישבו רוב שעות היום החמות על מושבם, חנוטי תחתוני צמר, לקו בעקרות. לא במקרה ברא אלוהים את האשכים מחוץ לגוף: שק האשכים זקוק למעלה אחת פחות מחום הגוף עבור ייצור תאי הזרע. במשך שנים מתכחשים בישראל לעובדה שפלסטין וישראל קיימות במזרח התיכון ומתעקשים להילחם במי שמפריע להכחשה הזו – בערבים ובמזרחים, וצוחקים על הגלביות שלהם. אחרי שנים של מלחמה מוצלחת הושתק הקול הערבי בישראל ונשארו ריקנות וייאוש גדולים. נשארה העקרות.
דיכאון הוא לא בהכרח מחסום. דיכאון יכול להוליד תהליך של ריפוי, אם האשמה על מה שנהרס מאפשרת ניסיונות תיקון. אלא שניסיונות כאלה נחסמים כאשר שבים למודוס של הציפייה לגואל. העתיד והחידוש דורשים שני כוחות: גברי ונשי. כוח ועזר כנגדו. רק קשר אמיתי ביניהם ולא קשר של “כאילו” ולא אונס של תותחים יכול להוליד משהו חדש, עם עתיד. חיסולו של כוח אחד – האופוזיציה – הביא לכך שגם לקואליציה אין קיום. ניתן להרכיב כל מבנה מפלגתי, אבל כל המפלגות יהיו עקרות באופן דומה. לכאורה, אפשר להסכין עם העקרות, אלא שעקרות לאורך זמן לא מביאה ליציבות, אלא גורמת להידרדרות. זאת בשל הצטברות של יאוש, תסכול והתשה במאבק היומיומי.
את התהליכים ההרסניים האלו אפשר יהיה לעצור על ידי בנייה של כוח אופוזיציוני חשוב בישראל. כוח כזה חייב להיות לא ציוני כדי שיוכל להיות אופוזיציה של ממש. סביר להניח שהכוחות הגבריים-תותחיים מרגישים מאויימים יותר מאי פעם ולכן יחסלו כל ניסיון כזה, אבל הניסיון לא חייב להיות פרלמנטרי. אופוזיציה של קשרים בין ערבים, בעיקר בין פלסטינים לישראלים-יהודים בכל העולם, היא המקום בו אפשר לקיים את האופוזיציה הזו, ולשם כך לא צריך לצאת בהכרח מישראל.
מאמרים נוספים ב”פרויקט האופוזיציה”:
בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה
המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי
פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור
אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון



