על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון

כמו מידאס, שמגע ידו יהפוך כל דבר לזהב, כך אדם המשתייך להגמוניה – כל דבר שיאמר יהפוך לאמת נטולת ספקות. תגובתו של ירון לונדון, שפורסמה בסוף השבוע, למאמרה של נעמה קטיעי שעסק בפרשת חטיפת ילדי תימן, היא מקרה מרתק של אדם היוצא מנקודת הנחה שכל דבר שישרת את שימור הכוח שלו בהכרח ייחשב כפסוק אמת מוחלט, ללא הצורך הבסיסי להיצמד לעובדות, לוויכוח או לשיח מדעי קיימים. למעשה, תגובתו אינה יותר ממופע מרהיב של כוח.

למרות שנדמה כי לונדון פטור מעול השיח המחקרי, ניקח זאת על עצמנו ונזכיר בכל זאת את העובדות המטלטלות: מחקרים שבדקו את מסקנות ועדות החקירה, את התנהלותן, את העדויות שניתנו בהן ואת האופן שבו בסופו של דבר הוסקו המסקנות, ונעשו הן כעבודה עיתונאית והן במסגרת אקדמית, מעלות תהיות מטרידות שאינן נותנות מנוח. כמו למשל, בדיקות DNA שלא בוצעו בהיקף ראוי במסגרת החקירה בנוגע לאותם קברים שנפתחו ולא נמצאו בהם שרידי מת, התייחסות עיוורת לרישומים סותרים וחסרי עקביות, או היעדר חשד בסיסי כאשר ארכיון שהכיל חומרים חשובים לחקירה הושמד בימים בהם פעלה הוועדה ממש. בין מחקרים אלה ניתן למנות את מאמרו של בועז סנג’רו ב”תיאוריה וביקורת” מלפני כעשור שכבר נזכר בחליפת הדברים, או את ספרה של שושי זייד, “הילד איננו”, שנכתב במסגרת עבודת המאסטר שלה. מקורות הידע הללו נגישים לכל דורש, בוודאי ללונדון עצמו.

ניתן גם לתהות על העובדה שעיתונאי במעמדו של לונדון בוחר להסתפק בשורה התחתונה של ועדות החקירה, ונמנע בעצמו (ואף דורש מאיתנו) להימנע מלערער, להטיל ספק או לבקר את מסקנותיהן. האם היה נוהג כך בוועדות חקירה אחרות שעוסקות בנושאים אחרים? כיצד מחליט לונדון על איזו ועדת חקירה ראוי לערער ובאילו ועדות חקירה אסור להטיל ספק? אך כאמור, הנקודה המעניינת ביותר בתגובתו של לונדון, היא העובדה שהוא מעיד על עצמו כי אינו בקי בפרטי הפרשה ובהמשך גם אינו מבין את המהלך המחשבתי של הכותבת, אך בכל זאת מוצא לנכון להביע את דעתו ואף מאשים את הכותבת בהיעדר מקצועיות ובהיעדר יכולת חשיבה הגיונית. נשאלת השאלה, האם כל אדם שהיה מעיד על בורותו ועל חוסר הבנתו היה מקבל במה לאמירות כאלה, או שזוהי זכות השמורה לאנשי תקשורת לבנים במעמדו של לונדון בלבד?

טורו של לונדון מהווה דוגמה מאלפת למה שפוקו היה מכנה “שיח האמת”. פוקו יאמר שהאמת אינה אוסף טענות מוכחות היטב, אלא מה שאומר בשרירותיות בעל הכוח והעובדה שדווקא הוא טוען אותן. במקרה של לונדון, שיח האמת מכיל את האמירה “אינני יודע” ומכאן שהכותבת בוודאי ממציאה עובדות ותיאוריות קונספירציה. שיח האמת של לונדון מכיל את האמירה “אינני מבין” ומכאן שהכותבת נטולת היגיון ובעצם, בודה דברים מלבה. זאת ועוד, ברור לכל כי חוסר הידיעה וחוסר ההבנה של לונדון אינם נובעים מחוסר נגישות לידע או מחוסר כישורי הבנת הנקרא. הבחירה של לונדון להימנע מהתמודדות עם השאלות הקשות קשורה באופן הדוק לזהות שלו כבן הגמוניה מנשלת, לסירובו לוותר על הונים סימבוליים שהוא ושכמותו מחזיקים בידיהם ולהתייחס ברצינות לאמיתות אחרות.

באופן אירוני זה, לונדון הוא זה שמחזיר אותנו לאווירה ששררה סביב פרשת חטיפת ילדי תימן. שהרי פעם היו אלה האמהות התימניות שהואשמו ב”דמיון מזרחי מפותח” והאבות התימנים שסומנו כמחזיקים בתיאוריות קונספירציה משוגעות, ואילו כיום מואשמים באותם אישומים ממש חוקרים וחוקרות שטוענים, גם מתוך האקדמיה, את מה שלונדון וחבורתו מסרבים לשמוע. או במלים אחרות, אל תבלבלו את קבוצת הכוח עם עובדות, כי כל עוד אמת מסוימת לא משרתת את האינטרסים הצרים שלה, יש לה פטור ממנה.

לאט-לאט משתנים יחסי הכוח בחברה הישראלית ואליטות ישנות חשות בטלטלה לאור עלייתם של קולות התנגדות נוספים. מי שניסה להשתיק, להדחיק, להכחיש ולבטל את סבלותיהן של קבוצות אתניות שונות, בתירוצים של לאומיות נשגבת, נתפס היום במערומיו. הניסיון לסמן פרשות כאובות כמו ילדי הגזזת או זריקות הדפו-פרוברה כ”תיאוריות קונספירציה” המדומיינות על ידי הקורבנות, או צמצומן לכדי “אירועים מקריים בודדים”, אינו אלא ניסיון אלים להשתיק כל ביקורת על גזענותה של החברה הישראלית, ובעיקר על פעולותיה של שכבת בעלי הכוח. בידי קבוצות ההתנגדות הקיימות כיום ישנם כלים ואמצעים שלא עמדו לרשות משפחותיהן, משפחות שלאחר שנים ארוכות של מאבק, נאלמו דום והתכנסו בכאבם אחרי שנואשו מהממסד ומנציגיו. אלו שסבורים שנחדל לתור אחר המנגנונים השונים שאחראיים על הפשעים החברתיים בישראל, טועים בהחלט.

לקריאה נוספת:

צבי בן-דור בנית על עוזי משולם

על ספרה של אסתר מאיר-גליצנשטיין: יציאת יהודי תימן – מבצע כושל ומיתוס מכונן

לכל תימני יש שם | רפי שובלי

עוד על ירון לונדון

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן